סמטה בעיר העתיקה. ברקע נשמעת שירה. זוהי מקהלת ילדים. הקולות מתחזקים עם ההליכה לעבר בית הספר הארמני היחידי בירושלים. באולם המרכזי בבית הספר שבו גם מתכנסים מעת לעת אנשי הקהילה הארמנית לאסיפות, מקהלת הילדים על הבמה. הילדים שרים ברצינות ובהתלהבות שיר ארמני לאומי.
על המקהלה מנצחת אישה בשיער שחור ומתולתל. נשית, נאה ומטופחת. בעלת גוף מלא לובשת שמלה שחורה מעוטרת פרחים אדומים. ברגע הבא היא מתיישבת ליד הפסנתר ומלווה בנגינה את שירתם האדירה מלאת ההתלהבות של תלמידיה.
זאת היא אנוש נקאשיאן. היא בת 40 ומשהו. רגע אחד מחייכת חיוך ביישני, וברגע הבא כולה אש ולהבה. כעת היא עומדת על הבמה מול תלמידיה המעריצים, כולם בגיל העשרה, מקריאה בפניהם פואמה שכתבה על הגיבור הארמני קריניאן. בסיום השיר הם עומדים מולה ברק בעיניהם, מריעים ומוחאים לה כפיים בהתלהבות.
עכשיו היא מלמדת אותם ריקוד ארמני. אנוש עומדת על קצה הבמה כמעט נופלת ממנה. היא צועקת לעברם בחדווה: "אובק טו"? (מי אתם?)
והילדים עונים בקול אחד: "היין נה ארמינן" (אנחנו ארמנים בדם).
ומיד אח"כ הם שרים: "אני ארמני אני ארמנית, אני נכדו אני נכדתו של הגיבור הארמני קרטנאן".
לאחר שהם מסיימים עומדת אנוש רגע קט לפניהם מרצינה. דממה נופלת באולם. היא מסתובבת על מקומה, מפשילה את ראשה לאחור כשחקנית או כנסיכה, פורצת בצחוק מתגלגל ומשלחת את בני התשחורת לדרכם. עכשיו היא יורדת מן הבמה ומתפנה אלינו…
אנו צועדים בחברתה בין הסמטאות הציוריות הנקיות לעבר ביתה. הרובע הארמני מוקף בחומת העיר העתיקה, אליו אפשר להיכנס רק דרך השערים אשר בפתחם עומד תדיר שומר הפוקח עיניים על הבאים ויוצאים.
הקהילה הארמנית הקטנה (3,000 נפש בירושלים) סגורה בתוך ד' אמותיה. כאן חוששים להשפעות זרות ומזיקות על הילדים ובני הנוער. כמו כל מיעוט אחר, גם כאן הפרט משלם לעיתים מחיר אישי כבד על רצונה של החברה לשמר את צביונה ומסורתה.
בדרכנו אנו עוברים על פניהם של כמרים חמורי סבר, נשים בלבוש מודרני ואלגנטי, חבורת ילדות צוחקות. כולם ללא יוצא מן הכלל מברכים את אנוש לשלום במעין מחווה של כבוד ואפילו הערצה.
על רקע האבנים הקשות שאנו עוברים בדרכנו, דיבורה רך ומתגלגל בהנאה. יש בה מין השילוב של התמימות הילדותית כמעט, להשכלה רחבה ועמוקה בנושאים רבים ומגוונים. נדמה שהיא מודעת לכוח האצור בה ליכולת שלה להשפיע על צעירים ומבוגרים כאחד: "אני מצטערת שאניני צנועה, היא צוחקת, "אבל אני חייבת להודות לאל שברך אותי בכשרונות כה רבים".
במעלה מדרגות מפותלות עולים אל ביתה. הדירה נמצאת על אחד מגגות הבתים ברובע הארמני. על רקע השמש השוקעת אפשר לראות את צריחי הכנסיות, כיפות המסגדים, אבל בכל שולטות אנטנות הטלוויזיה על פני רקיע.
אנוש מתבוננת בערגה ובדרמטיות נסלחת אל הנוף הזה דקות ארוכות, מהרהרת בינה לבין עצמה. מאוחר יותר היא תאמר לנו כי כמעט ואיננה יוצאת אל מעבר לחומות האלו של הרובע אל העולם האחר.
בפתח ביתה מקדמת את פנינו אימה. אישה עבת בשר וחייכנית. היא פונה אלינו באנגלית ומזמינה אותנו לכוס תה. אנוש גרה כאן עם אימה ובנה היחיד בן ה-12.
בפנים הבית מכוסים הקירות הצחורים בתמונות אינספור של הר הגעש אררט. על ההר הזה, על פי המסורת, סיימה תיבת נוח את משימתה להצלת כל החי שעל פני האדמה. אררט הוא הגבוה בין הרי ארמניה (5,156 מ') ונמצא מדרום לנהר ועיר הבירה אריוואן. הארמנים מייחסים לו סגולות מיוחדות. כמו כל סמל ארמני אחר גם הר אררט זכה לטיפול ספרותי של אנוש. לפני כמה שנים פרסמה ספר מופלא המספר את סיפורו של עלם, שיצא למסע חיפושים אחר תרופה עבור סבו הזקן, אותה מצא בהר המקודש.
היא הספיקה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה על השואה הארמנית, פרסמה עוד כמה ספרים, חלקם ספרי שירה המפארים את ההיסטוריה והמסורת של ארמניה. פעם בשנה בכל שנה בלי יוצא מן הכלל, בדרך כלל עם סיום הלימודים בבית הספר שבו היא ואימה מלמדות, היא אורזת מזוודה אחת קטנה ונוסעת לחודש שלם לארמניה. המולדת האהובה והרחוקה.
מדוע אם כן איננה חוזרת לארמניה לתמיד? היא עונה שאין היא יכולה לעזוב את תלמידיה להם היא מרגישה מחויבות עמוקה. "כל העבודה שעשיתי כאן תרד לטמיון אם אעזוב", היא אומרת, "אף על פי שאני משתוקקת לגור בארמניה, כנראה שלעולם לא אגשים את החלום הזה."
כשהאם עוזבת לרגע את החדר על מנת למלא את קנקן התה, מספרת אנוש על עוד חלום בלתי אפשרי. לפני שנים רבות, באחד מאותם טיולים שלה לארמניה פגשה בגבר. זה היה מפגש של אומנים וסופרים. הם התאהבו. הם יצאו יחד לטייל באותם מקומות קסומים הקושרים אותם אל מולדתם האבודה. גם הוא פטריוט ארמני בכל נימי נפשו, וחי בצרפת. אבל האיש אמר לה כי לא יוכל להתמסר לה. שם בגלות פאריס הוא חולק את חיו עם אישה. אנוש נאנחת. היא עוצרת את שטף דיבורה הקולח. היא שוקעת אל תוך הרהור אופייני.
האם ביום מן הימים תוכל אנוש לגור בארמניה בחברת אהובה לצידה? מי יודע! בינתיים היא כאן. בירושלים שהיא גם בית וגם גלות.
