חלק שישי ואחרון מתוך יומן מסע.
יום שלישי ה-4 ביולי 1989
המבולד פארק מדינת נבדה
בוקר, אני יוצא להביא מים מהברז מרחק של קילומטר מהאוהל שלנו. נתן סיפר לי שהיום, יום העצמאות של ארצות הברית, אנשים רבים כאן צמים ומתפללים, גם גוזרים על עצמם להיות באלם. אני תוהה ביני לביני, על אילו חטאים הם מבקשים שימחלו להם? ומיד עונה לעצמי: הג'נוסייד באינדיאנים, תקופת העבדות, מלחמת ויאטנאם… בעצם לא חסרות סיבות טובות לצום וחרטה.
בדרכי אני רואה גבר כבן 40 שיערו ארוך ופרוע, עיניו בורקות במה שאני מזהה כשעשוע. הוא לבוש מעין ג'לביה לבנה שעליה תלוי שלט מאיר עיניים:
I'm silence
באחד הערבים ראיתי אותו עובר בין מתופפי המעגלים שעומדים שעות ארוכות, מכים בתופים ללא הפסקה והוא משקה אותם מים מכוסו בכך מאפשר להם להמשיך ולתופף שעות ארוכות. בחורה אחת ניגשה אליו וביקשה ממנו שיפסיק ממנהגו פן יידבקו כולם באיזו מחלה, שהוא, או מי מהם נושא. הוא חייך אליה בעליצות, חיבק אותה והלך…
בשובי מברז המים אני רואה בחור צעיר שעובד בניסור עצים למדורה. הוא מזיע ומתנשף בכבדות.
אני מציע לו מים מן הבקבוק שאני נושא בידי והוא נענה ברצון. שותה בשקיקה, מתבונן בעיניי במעין הכרת תודה ומחבק אותי בשקט. בכלל הרבה מתחבקים פה, כולם עם כולם.
נתן עומד על שפת הנהר ליד האוהל המשותף שלנו. הוא לבוש חולצה לבנה ועליה טלית. בידו ספר שהוא קורא מתוכו. גם הוא ביום תענית, גם צם וגם שותק. אני מתקרב לראות מה הוא קורא, זהו ספר תהילים עם תרגום לאנגלית…
שלושה חודשים קודם לכן.
אני בחדר ובו שלוש מיטות ברזל ועליהן מזרונים קשים. אני אורז כמה דברים לקראת יציאתי הביתה. שהיתי כאן שבוע במסגרת המילואים כמפקד מתקן הכליאה בעיר טול כרם.
השעה 11.00 בבוקר ובשעה 12.00 יחליף אותי צבי, קיבוצניק מצפון הארץ. קודם לכן נפגשנו בחדר האוכל והעברתי לו את כל המידע הדרוש לחפיפה בינינו.
אני יורד מקומת המגורים במשטרת טול כרם, בו נמצא מתקן הכליאה, לקומה התחתונה שם כלואים פלסטינים תושבי העיר.
ריח הליזול החריף שמלווה את שהותנו כאן עולה באפי מיד עם כניסתי לחדר שגודלו כ- 5 מטר רבועים. סורגי ברזל חוצים את החדר לשניים. בצד אחד מאחורי הסורגים, על הרצפה, יושבים או שכובים על מזרונים דקים, כשלושים גברים פלסטינים. חלקם ישוחררו בקרוב (מפירי עוצר, תולי דגלי אש"ף), לאחר שיתוחקרו, אחרים (זורקי אבנים ובקבוקי תבערה) יישלחו מבית המעצר הזמני הזה לאחד מבתי הכלא בארץ.
בצד הפונה לדלת, יושבים שני חיילים שרוביהם נשענים על הקיר. לא הרחק מהם
יושב שעון על הקיר, כשעיניו מכוסות בפלנלית וידיו קשורות מאחור, ילד שמנמן כבן 10.
מה עושה פה הילד הזה? אני שואל את שמעון, חייל ותיק המתגורר באחד המושבים ליד ירושלים.
"הביאו אותו לפה לפני שעה, עונה לי שמעון, מגיש לי טופס מעצר ירוק שהוא לוקח מהשולחן לידו.
"הוא נתפס זורק אבנים על חיילים…
"טוב אני יוצא" אני אומר לשמעון, "צבי אמור להגיע לכאן כל רגע, הוא מחליף אותי, אני מניח שהוא ישחרר את הילד אחרי התחקיר"…
אוקיי, מסור ד"ש לירושלים, אומר לי שמעון בחיוך.
אני יוצא משם כשריח הליזול שתפקידו לסתור את ריח הצואה והשתן מלווה אותי וגם המחשבה כיצד בתוך מספר חודשים, הפכנו מחיילי מילואים לשוטרים וסוהרים.
ככל שאני מתקרב לשער המחנה השמש קורנת לעומתי. הנה סוף כל סוף מתחילה החופשה שכה ייחלתי אליה מתחילת השבוע הזה…
היום הוא היום האחרון של כנס הריינבואו במדבר נבדה. בשעה 12.00 בצהרים יתקיים, מספר קילומטרים מכאן, טכס רב רושם של כל המשתתפים במקום. כ-9,000 גברים, נשים וילדים ישלבו ידיים ו"אומממ" אחיד ומשותף יהדהד ויתגלגל אל מול ההרים והעמק למרגלותיו.
השמש בוערת באמצע השמיים ואני הולך במעלה המדרונות ההרריים אל מקום הכינוס והמדיטציה.
המרחק בין המאהל שלנו לבין מקום הכינוס כ-3 או 4 קילומטר. הקהל הנוהר למקום נראה לי כאותם עולים לרגל לבית המקדש של פעם. בחורה אחת שנפגעה ברגלה נישאת על אלונקה מאולתרת על ידי ארבעה גברים מתנשפים בקול שמעודדים בקול זה את זה.
כשאני מגיע כבר אלפי אנשים מתגודדים יחד. הם עומדים מעגלים מעגלים, מושטים ידיהם זה לזו, מרימים ידיים ושרים. עוד ועוד אנשים זורמים ומעבים את המעגלים המתרחבים ומתהווים וה"אומממ" החרישי הופך רועם ומתגלגל על פני העמק.
אני עולה למקום גבוה וסלעי על מנת לראות במבט-על את אלפי האנשים ומצלם מספר תמונות למזכרת. בעודי עומד שם וחושב על האחווה והאחדות המרגשת…. אני נזכר…
גדר תיל גבוהה מפרידה בין מחנה המשטרה, מבנה שנשאר למזכרת מתקופת המנדט הבריטי, לעיר טול כרם. ליד שער היציאה אני מבחין בשתי נשים מייבבות בקול. אצבעות ידיהן תלויות על גדר המפרידה בין שטח המחנה לעיר. אחת מהן מבוגרת לבושה בלבוש מסורתי ערבי, והצעירה לבושה בלבוש מודרני. הצעירה סוקרת במבטה את מדיי ודרגותיי. היא פונה אליי מעבר לגדר, מצביעה על האישה המבוגרת שלצידה ואומרת לי באנגלית: "זאת האימא של מחמוד ואני אחותו. אתם תפסתם אותו בבוקר, הוא ילד קטן, רק בן 10, והוא לא עשה כלום…
"הוא זרק אבנים על חיילים", אני אומר לה.
דמעותיה של האם זולגות על פניה המביעות ייאוש מר, עיני הבת מודאגות ורטובות אך היא משיבה: "הם היו קבוצה של ילדים קטנים, הם זרקו אבנים וברחו והחיילים לא הצליחו לתפוס אותם. האח שלי שמן, הוא לא יכול לרוץ כמוהם, בגלל זה תפסו דווקא אותו והביאו אותו לכאן. בבקשה תשחררו אותו הוא ילד קטן ורגיש וגם קצת חולני…
ליבי נחמץ בקרבי, אני פוסח על שני הסעיפים, ללא אומר אני סובב על עקבותיי.
כשאני נכנס שוב לחדר המעצר אני פוגש את צבי, הוא משוחח עם ה"שוויש" (תורן בערבית). מאחורי הסורגים על רצפת החדר יושב הילד כשהפלנלית והאזיקונים הוסרו מעיניו ומידיו. הוא נראה חיוור ומבוהל.
"צבי", אני אומר למחליפי, "אני לוקח את הילד"
-לאן? שואל צבי בעניין
-אני משחרר אותו.
צבי מביט בי מבעד למשקפיו הכבדים: "אבל הוא עדיין לא תוחקר, ואתה כבר בחופשה".
"אני לוקח אותו. השעה 11.45 ואתה מחליף אותי רק ב-12.00.
צבי מביט בשעונו, הוא מתלבט אך מבין ענין.
"זה על אחריותך", הוא אומר בקול רך.
"תביא את הילד" אני אומר לשוויש…
אנו הולכים לכיון השער, ילד בן 10 ואני. אני תוהה ביני לביני אם רצוי שאוחז בידו. על פניו אני רואה שאין הוא מבין מה עומד לקרות.
ליד השער עומדות האם והבת. הן רואות את יקירם ועיניהן מוצפות דמעות. הן קוראות בשמו בהתרגשות. אני נבוך, מוציא את הילד דרך השער והן רצות אליו ומחבקות אותו כשהן מייבבות בקול.
"תודה תודה תודה", הן מרעיפות עליי בערבית, אני מפנה את גבי אליהן ובורח משם…
צילמתי מספיק, עכשיו אני יורד ממקום התצפית שלי על הגבעה אל עשרות המעגלים בבקעה שמתחתיי. נשמעות צעקות של אנשים שמבקשים ליצור מעגל אנושי אחד גדול. רבים מתחילים להתפזר על פני השטח, מושיטים ידיים במטרה ליצור מעגל אחד ענק שאמור להוכיח עמידה באתגר אנושי לא פשוט, שכן הדבר דורש את הסכמתם של כל אלפי המשתתפים כאן כאחד, ליצור מעגל אחד גדול עגול וסגור שעשוי להתפרס על 2 או 3 קילומטר. אבל לא כולם ממושמעים, כמה "אנרכיסטים" מסרבים, מסיבותיהם שלהם, להחלטת הרוב. מתחילות צעקות וויכוחים. סבלנותם של המשתתפים מתחילה לפקוע כשהמעגל הגדול מתעכב להיווצר, נדמה שניטש עכשיו ויכוח: האם חייב המעגל להיות עגול או מוטב שיהא סגור ולאוו דווקא עגול. הדבר נדמה בעיניי לסיפור התנ"כי של בניית מגדל בבל ואחריתו.
לפתע מישהו לוקח יזמה ומתחיל לנוע קדימה כשהוא מושך בכוח את האחרים פנימה במטרה לסגור את המעגל, ואולם משום כך קורה דבר הפוך, המעגל נשבר ומתפרק. כולם זורמים פנימה ומישהו צועק בקול מנחם:
We love you any way!
היפי מזוקן שאוחז בידי האחת מצטחק ומסביר לאישה הצעירה שאוחזת בידו האחרת:
"מה שקורה כאן זה אות מאלוהים, רק הוא לבדו מבטא שלמות. אנו ילדיו, בני האדם, ובכל אחד מאיתנו ניצוץ אלוהי המבקש להתקרב אליו, ליצור אחדות והרמוניה בכדי לנסות ולהתגבר על התוהו ובוהו"…