האמבולד נשיונל פארק- מדינת נבדה
1 ביולי 1989
היום השלישי לפסטיבל הריינבואו.
שעת בוקר מוקדמת. שני קולות מתערבבים, רחש מי הנהר הזורמים כמה מטרים לפני אוהל הסיירים של נתן ושלי, המשתלבים להפליא בצרצור הציקדות, סוג של צרצרים.
משהגענו לכאן אתמול בצהרים קבענו את מיקום האוהלים שלנו קרוב לשפת הנהר. בכל שעות היום והלילה אפשר לשמוע את שצף המים הזורמים תדיר. ואולם איש לא נשאר באוהלו למעט בשעות השינה. מזג האויר חם ושכשוך מעת לעת בנהר מרגיע את הגוף הלוהט.
לאורך הנהר, שמזכיר לי קטעים מהירדן או הדן, אלפי אוהלים בשלל צבעי הקשת. יש אומרים שהתכנסו כאן למעלה מ-9,000 גברים ונשים, ילדים וילדות מכל רחבי ארה"ב.
לפני שעזבנו את המקום בו לננו אמש, פגשנו אישה חביבה בשם מרשה והיא הצטרפה לחבורתינו הקטנה. מרשה בת שלושים פלוס. במקור היא מקונטיקט אבל בשלוש השנים האחרונות התגוררה ביפן, לימדה שם ילדים את השפה האנגלית. יש בהופעתה משהו מאוד נקי ואסתטי, שנראה מנוגד לרוב הבריות כאן. בעצמה אמרה שהיא מרגישה קצת אאוטסיידרית. עורה צחור, שיער ראשה בלונדיני, קשור לאחור בסרט בצבע סגול ועיניה הירוקות הנבונות מלאות ספק באשר לכל מה שרואות עיניה. זה גם נושא שיחתינו, מה כאן אמיתי ומה מזויף…
היא מספרת לי שעכשיו משחסכה מספיק כסף הייתה רוצה ללמוד יוגה במשך שנה. אני מספר לה על השירות בשטחים, על האינתיפאדה, ועד כמה הדבר משפיע על חיי בישראל. היא מברכת על החופש שלקחתי לעצמי מכל זה.
אנו מתבוננים בכמה גברים ונשים שעומדים על אחת מגדות הנהר, חלקם עירומים. הם קופצים קפיצת ראש לתוך המים השוצפים, והזרם העז משיט אותם כברת דרך על שנעצרים, צווחים וצוהלים כילדים…
כוס או כלי קיבול אחר הכרחי להישרדות כאן. לכל המטבחים הרבים המפוזרים בעמק עליך להביא
את הכוס על מנת שתוכל לקבל אוכל או שתיה שאותם ניתן לקבל במטבחים המופעלים ע"י מתנדבים מכלל ציבור האנשים במקום. כוסות הפלסטיק שהבאתי עימי משיקגו נקרעו. סירי ששמעה על כך נתנה לי כוס פלסטיק רזרבית שהביאה, גדולה ועמוקה. אולי היה בזה מעין אקט שלה ורצון ליישר את ההדורים בינינו. למען האמת לא היה לי קל לקבל את הכוס, שהיא מעין אות קין עבורי. לא די שאני נאלץ להתמודד מדיי כמה שעות מול אתגר העמידה בתור למזון ומשקה, כמו כולם, מעתה מצטרף החשש מול מבטי תורני האוכל והשתייה, כשבידי כוס גדולה בהרבה למידותיי…
אחר הצהרים אני מצטרף לקבוצה קטנה של אנשים שיושבים סביב לבחור כבן 40, שחום עור, בעל זקנקן ועיניים מאירות. הוא מציג עצמו בפני הקבוצה, שמו שאנטי. הוא מלמד אותנו תפילה עתיקה. פוצח בשירה בשפה ההודית והאנשים מחרים אחריו. אחר כך הוא מסביר מה פשר השיר, זהו שיר המהלל את האדם שחי את הטבע, מכבד ונותן לו כבוד. שאנטי נולד וגדל בהודו ואת המזמורים האלו הביא משם.
רחש המים המפעפעפים והשמש שעומדת לשקוע מאחורי ההר מייצרים אוירה קסומה ופלאית. שאנטי מתחיל להמהם אוממממ… כולנו מצטרפים בקולות, כשכל אחד מזמר את "האום" המייחד אותו מחד, ומאידך מנסה להשתלב עם הכלל.
זה רגע מיוחד ומרגש. המתעד והמתבונן נעלם, את מקומו תופסת החוויה. השמש מנצנצת באלפי זהרורים ואני רואה שעיני כל המשתתפים במעגל מלאות שמחה ועונג. אולי חלק מהאנשים במעגל עישנו משהו קודם לכן, אניני יודע, אני על כל פנים מרגיש שמחה ואנרגיה חזקה של שיתוף.
שאנטי צוחק בקול ומחבק את האנשים, אחד אחד. הוא פונה אליי, שם את כף ידו על ליבו, מתבונן עמוק אל תוך עיני ומחייך.
אני קם ממקומי מלא באנרגיה טובה, מבקש לחלוק את החוויה עם עוד מישהו. נתן עומד ליד אוהל הסיירים הקטן שלנו. אני מספר לו על החוויה שזה עתה עברתי. נתן מניח את ידו על גבי ועוצם את עיניו. סירי באה לקראתנו, היא שואלת את נתן מה הוא עושה. אני אומר לה משועשע, שנתן תומך בי שלא אפול. נתן, שעיניו עצומות וידו על גבי משיב: זה לא כך, זה הפוך, הוא תומך בי!"
סירי נבוכה והולכת לדרכה. כעבור זמן קצר גם אני פונה והולך אך אניני יודע אל נכון לאן פניי מועדות. מחשבה עוברת במוחי, מאז ומתמיד חונכתי על ברכי יעילות, עשייה ומטרה מוגדרת, לדעת להיכן פניי מועדות ומה האתגר הבא. כאן אניני מחויב לדבר…
אני מטפס על אחת הגבעות ומתבונן בערב הרב של האנשים, קבוצות קבוצות מעגלים מעגלים. המראה מרהיב ביופיו, עוד מעט תעלם השמש מאחורי ההר. אנשים מסתובבים בבגדים צבעוניים,
או ללא בגדים בכלל…
מבטי מתמקד בבחור שמסתובב כשעל גופו תלויות שלוש מצלמות. אני זוכר אותו מהיום הראשון כשרק הגענו לכאן. הוא סיפר לנו שהוא צלם של עיתון מקומי וקיבל משימה לצלם את הכנס עבור העיתון. עכשיו אני רואה אותו עומד נבוך ומבולבל, אולי אפילו מבוהל. הוא מנסה לתפוס "פריימים" של אנשים ואנשים בטבע. הוא נע באי נוחות ושפת גופו מספרת זרות וניכור. הוא מנסה לשוחח ולצלם ילדה בלונדינית קטנה שמפנה לו עורף והולכת, ומבוכתו גדלה עוד יותר.
לפתע אני רואה את עצמי, מחפש "פריימים טובים…
הדיסונאנס הזה, בין מה שחוויתי קודם לכן, במעגל עם שאנטי, לבין הצלם המתעד, בולט לעיני בכל מאודו. אני מרגיש מעין חמלה על האיש ואולי גם על עצמי.
אני חוזר על עקבותיי. מתקרב לחבורה של כעשרה מתופפים. סביבם קהל גדול. האנשים רוקדים ושרים, מוחאים כפיים ומנגנים.
שאנטי מגיח משום מקום. הקהל מריע. למרות שאני מזהה אותו הוא נראה לי כעת שונה בתכלית. כאילו לבש תחפושת. על גופו מערכת בגדי משי צבעוניים ומפוארים. ראשו עטוף במעין תרבוש שנוצה תקועה ומעטרת אותו. סביב צאוורו חגורה שאוחזת בתוף גדול שנח לו בין רגליו.
שאנטי מתופף בקצב הולך וגובר, והתיפוף שלו מכניס אנרגיה והרמוניה שלא שמעתי מעודי, משל הוא מנהל שיחה ערה עם המתופפים האחרים. הוא מתופף, מגלה להם קצב חדש והם עונים לו.
ההתלהבות מסביב עצומה ואני מצטרף בשמחה, מתופף על גופי. שאנטי מתקרב. הוא מביט בי במבט עמוק מלא אור ושמחה. ואז לרגע אני מפנה מבטי ממנו, וברגע הבא הוא נעלם…
