חלק חמישי מתוך יומן מסע
יום שני ה-3 ביולי 1989
המבולד נשיונל פארק, מדינת נבדה
שעת בין ערביים, "שעת הצלמים", שבה מופעים של ניסים ונפלאות. הרוח מנשבת קלות ומפיחה בי רוח של פיוס ועונג. אני יושב על שפת הנהר למרגלות ההר ומתבונן. לא הרחק ממני כנגד שצף המים הזורמים, שלוש גרציות מתרחצות עירומות להנאתן, הן מתיזות מים אחת על השנייה, משתוללות וצוחקות בקול. (במיתולוגיה היוונית שלוש הגרציות הן בנותיהם של זאוס והרה המשפיעות חן וחמלה על סביבותיהן).
זה מכבר שמתי לב שהמבט שלי המורגל והידוע השתנה כאן, לא עוד זאב משחר לטרף במטרה לכבוש אלא מה שהייתי קורא לו: נקודת מבט אמנותית, לחוות יופי צרוף של גוף האדם, או במקרה זה גוף האישה, שהוא חלק מן הטבע, ואינו נובע בהכרח מפיתוי ועוררות של התשוקה המינית (אף שגם היא חלק מהטבע).
אני הולך לאחד המעגלים שנקרא: "מעגל המרשמלו". אנדיאני, ששתי צמות ארוכות ושחורות משתלשלות מראשו, מפקח על עבודת המטבח. ברקע רטבים מתבשלים בסירים גדולים וריח חריף נישא באויר. אני מקושש ומוסיף עצים למדורה שבמרכז המעגל האנושי שהתאסף כאן. פונה לאינדיאני ושואל אם יש כבר קפה מוכן. הוא עונה בפנים קפואות: "טוב שאתה שואל, בוא תעשה קפה לכולם". הוא נותן לי סיר גדול, אני ממלא בו מים ושופך לתוכו הרבה קפה, שיהיה חריף.
האינדיאני הולך וכשהוא חוזר כעבור רבע שעה, כשידיו עמוסות בעצים למדורה, אני רואה אותו צועק על מתנדב היפי, שנראה תחת השפעה, שעירבב תבשיל בתבשיל אחר. האינדיאני כועס, מטיף לברנש ואומר לו שאין מערבבים או מתערבים בתבשילו של מישהו אחר. הבחור נבוך ומושפל עד עמקי נשמתו והאינדיאני שרואה זאת מתעשת וממלמל לעצמו: "נו טוב, מילא, זה ייקח עוד הרבה זמן אין מה לעשות"…
האסוציאציה שלי למלמול החרישי של האינדיאני מסתכמת בשורה השנייה של שיר ידוע:
When will they ever learn, when will they ever learn?…
כשהקפה מוכן אני מתיישב ליד בובי, גבר בן 45 שהגיע לכאן מקליפורניה. הוא מספר לי בפתיחות רבה שהוא רווק ומחפש קשר זוגי שנים רבות וכבר כמעט התייאש. מעולם לא הרגיש שהוא יכול למצוא מישהי שיכול להחשיב אותה כחברת אמת. המין משחק תפקיד מרכזי ביחסים וזה מתבטא אצלו במה שהוא קורא: objectifying (החפצה) כלפי נשים שהיה איתן בעבר ביחסים זוגיים. הוא לא מצליח להתגבר על הרגש הזה ולדעתו זה מה שפוגם באפשרות לזוגיות בריאה. הוא מספר שעבר טיפול פסיכולוגי שנים רבות, גם טיפול בהיפנוזה, מה שהחזיר אותו אחורה אל חוויות הינקות.
בטיפול הוא גילה שבתקופת מלחמת העולם השניה, כשרק נולד, היה בבית חולים, בנפרד מאימו במשך שבוע ימים. הוא ראה את עצמו בוכה ומיילל אך איש לא ניגש לנחמו. הוא חושב שבשלב זה גמלה בו שלא לתת אמון בבני אדם יותר…
מסביב אנשים מקשיבים לשיחה בין בובי לביני, שמתגלגלת לקושי שלנו לחיים של חופש ואהבה עצמית.
לעת חשיכה קמים ונוצרים מעגלי שיחה, מוסיקה וריקוד רבים. אני עף וטועם כפרפר מזה גם מזה, לבסוף חוזר לכור מחצבתי הקודם, אל מעגל המרשמלו.
בנתיים נוצרו כאן שני מעגלים. באחד מהם יושבים, שותקים, מהורהרים מסביב למדורה ומתבוננים בלהבות המרקדות בעליזות. במעגל השני, שאליו אני מצטרף, מאזינים הנוכחים לשני נגני גיטרה, שמלווים את נגינתם בשירה מלאנכולית חרישית.
בחור רזה, לראשו כובע בוקרים וחולצה אדומה ומפוספסת, מוזג תה מהביל לנוכחים. הוא מוזג גם לכוס שאני נושא עימי לכל מקום שאני הולך. לתה טעם מוזר ומר, מין הסתם תה שעדיין לא טעמתי. אני לוגם ממנו ואגב כך שואל את שכנתי למעגל איזה סוג תה זה, והיא עונה בנימה נון שלאנטית: Mushroom tea
עד לאותו רגע לא ידעתי שקיים מין משקה כזה, תה פטריות. ואני תוהה ביני לביני, האמנם בזה הרגע שתיתי תה של… ה"פטריות"?
אני יושב שם עוד זמן מה, מתבונן באנשים סביב למדורה, אך אניני מזהה כל שינוי בפניהם או בהתנהגותם. קם ממקומי והולך.
מחר תתקיימנה כאן חגיגות ה-4 ביולי, יום ההולדת של ארה"ב וכבר הלילה חוגגים את בואו. במרכז בין האוהלים נוצר מעגל של כ-40 מתופפים, נדמה לי שאני רואה אפילו כמה דרבוקות. אנשים עומדים ושרים או רוקדים ליד מדורות רבות מספור.
טריליוני כוכבים זוהרים בשמי הלילה האפל שהירח נעדר מהם. לפתע אני חש את הגוף, הכל נעשה רגיש יותר, לתנועות לקולות ולצבעים. העולם ב- slow motion. אני נזכר עכשיו בדבריה של הבחורה שפגשתי בערב הראשון, שהייתה תחת השפעה, הכל הרבה יותר Intense
ארבע נשים רוקדות בחשיכה, בידיהן זיקוקים בוערים והן נעות ומניעות את הזיקוקים סביב גופן בתנועות ארוכות ואיטיות.
המראה מרהיב ומלהיב. הגוף מבקש לנוע לקצב התופים הרועמים בעוז.
גבר ואישה וגיטרות בידיהם שרים ואחרים במעגל מצטרפים אליהם למילים:
We are opening up to the sweet surrender to the luminous love light of the one…
ואני חושב בליבי: בכל זאת זכיתי לטעום מתקופה שחלפה מן העולם, שנות השישים המופלאות.
