המבולד נשיונל פארק, מדינת נבדה.
גודלו של הפראק שאליו הגענו, נתן, סירי ואני, בערך כגודלה של מדינת ישראל, 25,000 קמ"ר והוא גובל במדינת קליפורניה. כל עשרות אלפי המכוניות שהגיעו לכאן מכל רחבי ארה"ב חונות בסדר מופתי במגרש חנייה ענק שאורגן טרם בואנו. מהגבעה אנו צופים על עמק מדברי עצום מימדים. לפנינו 7 ק"מ של הליכה במדרון עד לנהר החוצה את הפארק, שם מתקיים פסטיבל הריינבאו.
נתן, סירי ואני יורדים במורד דרך העפר אל המישור התחתון, אל ואדי רחב שאת עומקו אין אנו רואים. על גבנו ובידינו אנו סוחבים ציוד ואוכל שהבאנו איתנו משיקגו. נתן מסביר ששק הקמח שאני נושא על גבי יינתן לאחד ממאות המטבחים, שהוקמו במקום מבעוד מועד. מן הסתם זהו ידע נפוץ בין באי פסטיבל הריינבאו, שכל משתתף/ת אמור להביא איזו שהיא מנחה, בד"כ מזון, צמחוני בלבד, עבור כולם. בעצם בכל ימי הפסיבל מתקיים כאן סוג של משק אוטרקי.
מאז שהגענו לכאן לפני כמה שעות אנו פוגשים אנשים רבים, כולם חייכניים ומסבירי פנים. הם מברכים אותנו ואת האחרים ב: Welcome back home!
וקוראים זה לזו: Brother and sister
לאחר הליכה של כשלושה ק"מ במדרון אנו נחים על גבעה קטנה. נתן מציע שהוא ואני נעשה סיור בכדי למצוא מקום מתאים לישיבה קבועה שלנו במשך חמשת הימים הבאים. סירי מסכימה ברצון, ההליכה עייפה אותה מאוד. אנו הולכים עוד מספר קילומטרים במורד הואדי עד לנהר שמזכיר לי במשהו את נהר הירדן שלנו בימיו הטובים.
לרוב הגברים שיער ארוך. בחור כבן 40 מקנטקי פותח עימנו בשיחה עליזה. הוא מספר לנו שהגיע לכאן כבר לפני שלושה שבועות לארגן את בתי השימוש המאולתרים. אני מתבונן בשערו הארוך והמסולסל ומשתעשע במחשבה, שאניני מבטא כלפי חוץ, שהנ"ל לא סירק את שערו הפרוע מאז קיץ 1968. יתכן שזה אפילו נכון…
אנו מביטים בקבוצה של כ-70 אנשים במעגל. הם אוחזים ידיים ואח"כ לכל מי שיש איזו הודעה מכריז עליה בקול רם. אחד מספר היכן ממוקמים השירותים, אחר מבקש עזרה בהתקנת מטבח, מישהי מסבירה היכן יתקיים בערב מעגל של קריאת שירה או מוסיקה וכן הלאה.
חלק מן האנשים מהלכים עירומים. בחור צעיר מסתובב עם שלט גדול שהוא נושא בידו ועליו כתובים קיצור כל יתרונות העירום בטבע. למותר לציין שרק כובע קש מכסה את גולגלתו.
נתן ואני מתיישבים על סלע כחמישים מטר משפת הנהר. למרות אלפי האנשים והאוהלים הרבים לא נראה שקיימת כאן מצוקת מקום. אנו מחליטים שכאן נקים את מושבנו, נחזור לכאן למחרת עם שחר. אנו גומעים את כל הדרך חזרה במעלה הואדי, שבים למקום שבו השארנו את סירי. היא זועמת עלינו שכך זנחנו אותה במשך שעות כה רבות אבל ממלמלת שזה לא יעזור, בין כה וכה אנחנו עושים רק מה שאנחנו רוצים.
נתן אומר לה במתינות המאפיינת אותו שגם היא יכולה לעשות כאן כל מה שהיא רוצה. אני מתבונן בהם, מתפעל מסבלנותו וסובלנותו. נדמה לי שבדרכו הייחודית הוא מנסה לתמוך בסירי בכל דרך אפשרית שידועה לו.
שעת בין הערביים, נתן ואני מקימים שני אוהלי סיירים קטנים, אוהל אחד לשנינו והשני לסירי.
בערב אני יוצא לסיור הכרות בסביבה.
במבט כללי אפשר להבחין שהאנשים בדרך כלל יושבים בכל מיני סוגי מעגלים, חלקם גדולים, חמישים איש ויותר, אחרים קטנים, בד"כ מסביב למדורה. כל מעגל ייחודי ושונה. כל דיכפין ייטה ויישב. עם בואך בצל קורתם יקדמו את פניך ב: Welcome brother
במעגל עצמו רשות הדיבור ניתנת למי שמחזיק בידו נוצה, שאותה הוא מעביר לדובר הבא, השאר מקשיבים. לעיתים מזומנות הכל מגיבים ב: We love you!
סביב למדורה קטנה, שנראית לי אינטימית ומתאימה לטעמי, חמישה אנשים. אני מצטרף אליהם, מעט נבוך. הם שותקים שקועים במחשבות, מביטים בגחלים הלוחשות.
מתפתחת שיחה חרישית ביני לבין צעיר יפה תואר בן 17. תלתליו הבלונדיניים מפוזרים פראית על פניו הילדותיות. הוא מחייך אליי בחיבה ושואל מאיפה אני. הוא שואל אם גם בישראל יש תנועות שלום כמו כאן. הוא מספר לי שההורים שלו הם "היפים" לשעבר, אבל לא הגיעו לכאן. כיום כל מעיינהם נתונים לעשיית כסף.
לבסוף בפנים רציניות, כשעיניו בוהקות באור המדורה, הוא מבקש שאבטיח לו שכשאחזור לישראל אקים תנועת שלום שתתאחד עם תנועות שלום אחרות, זאת לקראת המהפיכה העולמית שבוא תבוא…
אני נזכר, ארבעה שבועות קודם לכן…
שעת בוקר מוקדמת. אנו נוסעים לאיטנו ברחוב צדדי בקלקיליה. מתפקידנו לאכוף את העוצר על העיר. ישראל מבאר שבע נוהג בג'יפ הפתוח, אני יושב לצידו. הרחובות ריקים מאדם. מפעם לפעם מרים ראשי לעבר גגות הבתים, שמא פתאום תעוף עלינו איזו אבן או לבנה מאחד מגגות הבנינים.
באחד מחצרות הבתים עומד לבדו ילד כבן 6. הוא מביט בנו בעיניים גדולות, חומות ותמהות. אני מסמן לישראל לעצור את הרכב. הג'יפ נעצר. פניו של הילד משתנות, הוא משתנק מפחד וברגע הבא הוא פורץ ביללות ובבכי ונס פנימה לתוך הבית…
הבחור הצעיר, שחלום השלום העולמי בוער בעצמותיו, הולך ואני נשאר לשוחח עם בחורה שיושבת לצידי במעגל. השאר מקשיבים לשיחה המתגלגלת בנינו. אגב שיחתינו הקלילה היא מתנועעת לקול הקצב שמגיע ממעגל המתופפים הסמוך. בת 23, הגיעה לכאן מקליבלנד אוהיו. היא שואלת אותי אם אני תחת השפעה של איזה שהוא סם, היא משתמשת במילה: Acid. אני עונה לה שלאוו דווקא. שואלת אם ניסיתי את זה איי פעם ומופתעת לשמוע שאני עונה בשלילה. אומרת שהיא עכשיו תחת השפעה של LSD ושאני חייב לנסות, לפחות פעם אחת בחיים. לפתע ללא אזהרה מוקדמת היא קופצת על רגליה כנשוכת נחש ולפני שאני מספיק לומר משהו היא כבר בדרכה להביא לי גם.
כעבור 20 דקות היא חוזרת ואומרת באכזבה מסויימת שלא הצליחה למצוא ל.ס.ד. אני מנחם אותה, אולי בפעם אחרת. כשהיא מתיישבת לידי אני שואל אותה בעניין מה היא מרגישה עכשיו, תחת השפעה. אומרת שהכל מאוד intense למשל הכוכבים בשמיים, המוסיקה, הצבעים שהיא רואה, הכל אותו דבר רק יותר חזק. היא אומרת ש-ל.ס.ד "מחזיק" 12 שעות. אני שואל אותה אם אין זה רצוי לה שמישהו ישמור עליה כשהיא תחת השפעה, פן תעשה חלילה איזו שטות שתצטער עליה? היא דוחה את דבריי בבוז, היא לא צריכה אף אחד שישמור עליה…
אנו עוצרים במחסום. אני יורד מהג'יפ לפגוש את גיורא המח"ט שיושב בג'יפ מרובה האנטנות שלו, ודיבורים בקצב רצחני נפלטים ממכשיר הקשר שבו. גיורא פונה אליי ואומר ספק בציניות ספק בהתרסה: "הפתקים והאישורים שאתה מחלק לתושבים בזמן העוצר מסתובבים בכל העיר"…
"אתה אמרת שיש לנו שיקול דעת", אני עונה לו נעלב.
"זה בסדר" הוא מצטחק, "אני שמח שדווקא אתה פה איתנו, זה מרגיע את האוירה"…
