ישבנו על הדשא שלפני הביתן וחכינו. עוד נערים צעירים אחרים באו והצטרפו. כולנו דרוכים מצפים לפני הבניין של סיירת צנחנים. ראיתי את הדלתות הפתוחות דרכן הציצו מיטות צבאיות מסודרות, עליהן ציוד שהוכן בחופזה. חלק מן הנוכחים עדיין לא היה מאורגן על עצמו. רובינו חזרנו מחופשה של כמעט שבוע. היו כאלה שעדיין לא עלו על מדים…
ואז הגיע מפקד הסיירת.
שאול מופז התקרב לאנשים היושבים ממתינים בצעדים איטיים ושקולים. כובעו הצבאי שכל תפקידו היה לכסות על הקרחת המוקדמת שהתחוללה בראשו בן ה-26, היה מוטל ברישול על הראש, מתחתיו עלה חיוך אבהי ומבין. סקרתי את פניו בעניין, ראיתי עליו שהוא לא מבוהל, להפך נדמה היה לי כי האיש הכין את עצמו לרגע הזה. על פניו הייתה נסוכה מה שאני פירשתי כשלווה.
לאחר שהמתין כמה דקות עד שנפסקו כל הזמזומים פתח בדיבור:
"אוקיי נוער", אמר, "זאת מלחמה אמיתית. אין בידינו ידיעות מדויקות על שקורה בחזית, אבל מסתבר שהמצרים חצו את התעלה לפני שעתיים בערך".
הוא הפסיק לרגע את דבריו, אולי לראות את הרושם שעשו דבריו על האנשים הצעירים שהתבוננו בו בדריכות.
הסתכלתי בגבו הרחב של שדמי מניר דוד, שישב לפני וחשבתי: יא אללה.. מה זה מלחמה? מלחמה אמיתית, קרבות, מתים, וכל זה. מה זה באמת?
מופז המשיך לאיטו שפניו מרצינות: "נוער, בעוד שלוש שעות אנחנו יוצאים עם הג'יפים לסיני, ושם נקבל הוראות ממטה החטיבה. כל אחד מכם שיעלה את הציוד האישי והקרבי שלו על הג'יפ ויתכונן ליציאה. באחריות המפקדים".
פניו התרככו לרגע, הוא הביט בנו היטב, כאילו ביקש לראות כל אחד מהנוכחים כאן, לצלם תמונה למזכרת, שהרי אין לדעת מי יחזור מן המלחמה. ואז הוא אמר משהו שלא אשכח לעולם: "זאת מלחמה אמיתית חבריה, והמסר שלי אליכם כעת הוא: במלחמה הדבר הכי חשוב הוא שכל אחד ידאג לשלומו, לחזור בשלום הביתה. זה הדבר הכי חשוב"…
זאת הייתה הפתעה גמורה עבורי, אז וגם שנים רבות אחר כך. שאול מופז שברבות השנים הפך להיות המפקד העליון של הצבא, ואחר כך נעשה שר הביטחון של מדינת ישראל, לא הטיף לנו למלחמה, הוא לא דיבר על ניצחון או על הקרבה, הוא אמר רק שעלינו להציל את עצמנו ויהי מה. עלינו מוטל התפקיד לחזור הביתה בשלום.
גיורא, ארן, זאב ואני הלכנו להיפרד מנעמה, שושי, ושאר מקפלות המצנחים. הן עמדו בפתח הביתן של הבנות וצפו בחיילים וברכבים שהחלו להסתדר בשורה עורפית בכביש המוביל החוצה מתל נוף.
מה יהיה? שאלה שושי בעלת העניים הירוקות בדאגה, ועיניה התמלאו דמעות.
זאב אמר: מה יש לכן אתן? במקום לבכות תזמינו מאיתנו מתנה שנביא לכן מקהיר.
נעמה חשבה שזה קו נכון להתמודד עם המצב ואמרה: באמת ארן תביא לי ג'לאביה שחורה עם פס לבן לאורך…
וארן אמר: אני אביא לך פיילה.
גיורא הציניקן הכריז: איתן ישלח אליכן את המכתב האחרון שלי.
ואני אמרתי: בנות אני מבטיח לכן שאשלח לכן את המכתב האחרון של גיורא אפילו אם זה יהיה המכתב האחרון שאשלח.
אבל שושי לא אהבה את רוח השטות הזאת ואמרה בכעס: תפסיקו כבר, אל תדברו שטויות…
היינו ארבעה על הג'יפ. שדמי נהג, יואלי הג'ינג'י ישב בכסא המפקד, מנחם ואני ישבנו במושבים מאחור בחברת התול"ר הגדול והשחור, תותח מיושן שהיה בפינו מקור להלצות על חשבונו.
נסענו אל תוך הלילה האפל כשהפנסים כבויים. כך ציווה מופז, כמו גם על נסיעה ברווחים גדולים.
בבאר שבע עצרנו. זה היה בערך ב-9 בערב. רכבים צבאים רבים הציפו את העיר הדרומית בכיוון המדבר.
ילדים וילדות עמדו שם וחילקו קפה, סנדוויצ'ים ועוגות לגיבורים היוצאים לקרב. הם היו מרוגשים אפילו יותר מאתנו. חשבתי לעצמי: וואו, זה באמת כמו במלחמה אמיתית. כזאת שקוראים עליה בספרים, רואים בסרטים.
אבל האירוע החביב הסתיים דיי מהר, והמשכנו בדרך אל חצי האי סיני. אני מצידי נרדמתי על גבו הרחב של יואלי. בבוקר כשהתעוררתי ראיתי שאנו נמצאים במקום מוקף צהוב של מדבר. לפנים ומאחור נעו בשורה ארוכה רכבים צבאיים שונים. כך נסענו עוד כברת דרך. לבסוף נתגלה לעינינו בסיס צבאי אשר משטחו הזדקרו אנטנות גבוהות שהיו פרושות על גבי המבנים הישנים.
יואלי אמר: ראס סודר!!
המחנה הצבאי היה נטוש. אנשי חיל הים והמודיעין ששירתו כאן קיבלו פקודה ביום האתמול לא להשאיר כאן ציוד תקין שהאויב עלול לעשות בו שימוש. בחדר אחד ראיתי מסך מכ"ם שנראה לי משוכלל ויקר ערך. כל שנותר ממנו היו שברי זכוכית ומתכת מעוקמת. סלע גדול היה מוטל במרכז המסך הגדול.
מישהו סיפר לנו כי לחיילים במוצב הזה נודע כי כוח קומנדו מצרי עומד לתקוף את ראס סודר דרך הים בסירות גומי. חיילי המודיעין והים קבלו פקודה לשבור ולהרוס אם אי אפשר לקחת, ולהימלט.
היה שם ציוד יקר ערך שהמילואימניקים, שכבר הגיעו לאחר הגיוס המאוחר שלהם לכאן החלו לאסוף משל היה זה שלל של האויב. בלוני חמצן, סנפירים, וציוד יקר ערך שנבזז.
תובנות חדשות החלו להדהד אצלי בקשר למהות המלחמה. מלחמה, זה בלגן. הדבר הזה התברר שוב ושוב במהלך הימים הבאים.
התמקמנו בתעלות שלפני המבנים מוכנים לקדם את פני הקומנדו המצרי שאמור כאמור להגיע לכאן, על פי ידיעות עדכניות, באמצע הלילה.
בינתיים הלכתי לראות אם אפשר לטלפן הביתה להורים שבודאי מודאגים. במרכז הבסיס ליד שולחן ארוך עמד טלפון שחור ולפניו תור ארוך של חיילים מבוגרים בעלי הופעה מרושלת.
בצד הדרך הבחנתי בקומנדקר צבאי פתוח. על המושב האחורי ראיתי זוג נעליים צבאיות חומות כמו שלי. אחר כך ראיתי שעל המושב שממול נחו עוד זוג נעליים. שתי הגופות היו שכובות והיו עטופות בשמיכה. רק הנעליים הציצו החוצה בגלל השמיכה הצבאית שלא הייתה ארוכה די הצורך לכסות אותן כליל.
התבוננתי במראה הזה בסקרנות כאילו מבלי לעכל ממש מה אני רואה. לפתע מישהו הניע את הרכב. הנעליים החומות, השמיכה והמראה נעלם משאיר שובל של אבק.
מבטי נפל על מילואימניק אחד שעמד ודיבר בטלפון. זרועו הייתה נתונה בסד, פניו היו חיוורות.
"היי מימי!" הוא אמר לתוך הפומית. "הכל באמת בסדר אין מה לדאוג. האוכל מצויין, והכל ממש בסדר. ליאורה חזרה כבר מהגן?" הוא שאל. "אני מתגעגע אליכן, מימי אני חייב לסיים יש פה הרבה חיילים שרוצים לדבר, אז להתראות חמודה שלי. בודאי שאשמור על עצמי".
כשסיים הניח את השפורפרת בצד, חייל אחד פנה ושאל אותו: היי מה קרה לך ביד?
"כדור חולף" חייך הלה כמנסה לבטל את הדבר.
ואני חשבתי לעצמי: כדור! מה זה לחטוף כדור? איזו מין הרגשה היא זאת?
בטח כואב נורא, אבל ביד, וואללה יצא בזול…
כל הלילה, ספונים בתוך התעלות, חכינו לקומנדו המצרי. אבל אף אחד לא בא.
באמצע הלילה שמעתי רעש ממעל. שתי דקות אחר כך ראיתי אור כחול טס באיטיות משונה באוויר. האור הכחול הענקי התקדם כך בשמיים במרחק של כמה מאות מטרים מאתנו, ובגובה של 100 מטר בערך מעלינו. אחר כך הוא נעלם ושוב השתרר השקט. לאחר כמה דקות שוב נשמע רעש, ושוב הופיע האור הכחול בשמיים מתקדם בכיוון המשוער שממנו בקע הרעש בשמיים. ואז פתאום נתקל האור הכחול העצום הזה במשהו. הייתה התפוצצות אדירה בשמיים ואור מרהיב. אז הבנתי את פשר התופעה. הליקופטר מצרי הופל זה עתה על ידי טיל הוק ישראלי.
גיורא רטן לידי: "אוף נמאס מהמלחמה הזאת. בואו נחזור הביתה"…
למחרת בצהרים עדיין שרועים היינו בתוך התעלות ממתינים ולא ממש יודעים למה. מזלי התמזל כשיואלי פקד עלי לאייש את עמדת המאג בפתח הבסיס הצבאי. זה היה הרבה יותר נוח מאשר לשכב בתעלה.
על גג הבניין בעמדת המקלע הכבד ראיתי את זאב שנופף לי בידו לשלום. גם הוא היה משועמם ונראה שכבר סיים לאכול את שיירי מנת הקרב שלו.
לפתע פתאום נמלא הכל תכונה רבה. חייל מילואים אחד רץ כאחוז תזזית לכיוון שלי כשהוא מנופף בידיו כמו הליקופטר שנכנס לסחרור. הוא צעק: "היי חייל, התקפת מטוסים!" התבונן בי רגע לראות איזה רושם עשו עלי הדברים שלו, ואז חזר בריצה אל הבניין הגדול. כעבור כמה שניות ראיתי חיילים אחדים רצים לכל עבר. יואלי בא לעמדה שלי מתנשף ואמר: "אל תירה עד שתקבל פקודה! אמרתי בסדר כמו שאומר חייל ממושמע או אחוז פחד, ודרכתי את המא"ג. ראיתי את יואלי מתרחק לכיוון התעלות.
פתאום השתרר שקט מתוח במחנה הנטוש. אף לא תנועה. כולם היו דרוכים ומוכנים לקראת הבאות, ועיני כולם היו נשואות אל השמיים התכולים.
ואז הוא הגיע. בקושי ראיתי אותו, נקודה בודדת בשמיים. שמתי אותו על הכוונת של המאג, וכך לוויתי את מסעו בשמיים.
הוא צלל לכיווננו ישר לתוך המחנה השקט. הלך והתקרב.
"הוא בא הוא מגיע!" צעק זאב בהתרגשות מגג הבניין.
"גילה את אמריקה!" רטן ארן מהחפירה הסמוכה.
"לא לירות, עדיין לא לירות, זה לא טווח אפקטיבי"- לחשתי לעצמי- "בכל מקרה אני לא יורה ראשון, אני מחכה". אצבעי הייתה יציבה על ההדק. "בחיי שזה לא נראה בעיה להוריד אותו"
מטוס הקרב הבודד התקרב עוד ועוד. הוא היה בטווח של קילומטר או שניים, לפתע היה ממש קרוב. יכולתי לשמוע את נהם המנוע. ואז הוא עבר חלף מעל ראשינו, ולא הטיל שום פצצה.
"זה סופר מיסטר" הרהרתי מופתע.
"לא לירות, לא לירות!" צעק יואלי כמוטרף. "זה משלנו.."
"כוס אמק"- אמר גיורא מרים את ראשו לא הרחק ממקומי- "ארן, תוציא את החלבה שאתה מסתיר בפאוצ'."
"קח" אמר לו ארן ברצון.
לארן, ילד שמנת מרמת חן, תמיד היה משהו בפאוצ'ים בחגור שלו. זאת מלבד מחסניות ודברים רגילים שהיו לכולנו. לא אחת היה יואלי מתריס כלעומתו במסדר כוננות: "נוימן אתה מתכוון להילחם במצרים עם השוקלד הזה?
וארן היה משיב כהרגלו: "קוראים לי ארן ולא נוימן"..
למחרת יצאנו לשוטט במדבר. המשימה, כך התברר לנו, לתפוס אנשי קומנדו מצריים שהונחתו על ידי מסוקים ונעזבו לנפשם.
נסענו במבנה קרבי כעשרה ג'יפים בפיקודו של מפקד הסיירת הקודם חרמוני הרזה ולמוד הקרבות. אגדות סיפרו כי לחרמוני יש לו יותר פלטינה בגוף מאשר בשר ועצמות. אז, באותם ימים, לא ראיתי באמירה מהסוג הזה הגזמה.
לפתע בין הדיונות במרחק של כמה מאות מטרים ראינו אותו. הוא נראה אבוד לחלוטין. לא איש קומנדו, ואפילו לא חייל. הוא עמד בודד במדבר. רגלו הימנית של החייל הייתה מרוסקת. ראיתי את הדם על מדיו.
חרמוני עצר את הג'יפים בהינף יד קצר. הוא רמז למילואימניק שישב לידו לרדת מהג'יפ. החייל ציית, והחל מתקרב אל האיש שנראה אומלל מאד ובקושי רב לחש בערבית: "מייה! מייה!"
המילואימניק כיון את העוזי לראשו של החייל המצרי, והביט לכיוונו של חרמוני. נשימתי נעצרה בקרבי. שמעתי את רעש המנועים של הג'יפים הנוהמים. הישראלי והמצרי התבוננו בחרמוני, איש בן 27, שהיה נדמה שהוא מבקש להחליט כאן איזו החלטה נבונה. אבל המצרי כאילו לא היה מודע למאבק המתחולל בנפשו של האיש שיקבע את גורלו.
"מייה מייה!" הוא המשיך לבקש.
ראיתי את שפתיו של חרמוני כאילו לוחשות: "תן לו מים!"
כבר לא הייתי בטוח. אולי זה היה דמיון שלי. אולי בכלל לא היה כאן עניין של חיים ומוות?
ככל שהימים נקפו, כך ראיתי שאין דבר במלחמה הזאת, וכנראה שבכל מלחמה אחרת, דבר בלתי אפשרי. להיפך, דווקא הבלתי אפשרי קורה משום שהמצב הזה, מלחמה, הוא מצב אבסורדי לחלוטין. אי אפשר לשפוט אותו בקנה מידה רגילים של חיים נורמליים. האינטסיביות של ההתמודדות עם החיים והמוות הם עד כדי כך קיצוניים שהכל הוא בגדר האפשר.
המילואימניק הוציא את המימיה מחגורו, פתח את המכסה, והגיש את המימיה לחייל המצרי. האחרון חייך במאמץ, והחל גומע במעין אפיסת כוחות וייאוש מן המים הטובים. כל העת הזאת היה מכוון קנהו הקצוץ של ה"עוזי" אל ראשו של המצרי. שמא לפתע תטרף דעתו של המצרי, והוא ינסה לעשות איזה מעשה נואש ויסכן את חייו של החייל הישראלי שהיטיב עמו.
אבל המימייה הוחזרה לחגור, והחייל הישראלי חזר אל הג'יפ ליד חרמוני. המצרי המותש התיישב על קרקע המדבר במעין השלמה של נשאר עד שיקרה הנס הבא, או שמא הרעב, איבוד הדם, יכריעו אותו למוות.
חרמוני הודיע בקשר על החייל, אולי יבואו לאסוף אותו אחר כך.
חרמוני פקד על נהגו: אוקיי סע!!
כמו במסדר יצאו הג'יפים שלנו ועברו על פניו של המצרי, משל באנו להפגין איזו עוצמה דוקא מולו.
מנחם שישב לידי על הג'יפ אמר: היי גיורא זרוק למסכן משהו לאכול!
גיורא לא היסס לרגע וזרק את החבילה שהייתה בידו.
מה זה היה? שאלתי אותו
קופסה של קווקרים מלוחים ענה הברנש הציני.
"השתגעת?" צעק עליו מנחם, "במדבר לתת לו קווקרים מלוחים, הרי הוא ימות מצמא?"
גיורא גיחך בלעג, ועיניו נצצו: "אל תדאג מנחם יקירי, הוא לא יאכל את זה. כי בשביל לאכול הוא צריך פותחן".
המלחמה נמשכה, אבל אנחנו לוחמי סיירת צנחנים בילינו במדבר מובטלים מעבודה. הייתה לי הרגשה ששכחו אותנו איי שם במטכ"ל בתוך הבלגן הגדול או שלא ידעו מה לעשות ביחידה כל כך קטנה.
הימים היו חמים, אבל הלילות היו מקפיאים. רשתות ההסוואה של הג'יפים שמשו לנו שמיכה מפני הקור המדברי העז. היה זה כמובן לעג לרש. ברשת הסוואה יש יותר חורים מכל דבר אחר. היו אלו כמה לילות קשים מנשוא. אבל בוקר אחד הופיעה משאית צבאית ועליה ציוד צבאי אמריקאי, ולשמחתי גם שקי שינה.
לא ידענו אז על המושג: "רכבת אווירית". רק אחר כך התבררו הפרטים. מטוסי גאלקסי ענקיים הגיעו לשדה התעופה לוד בכל יום. משלוחים אדירים של ציוד רב, תרופות. בתוך כל הכאוס והבלגן בכל זאת היה על מי לסמוך. על אמריקה.
ואז לאחר כמה ימים הגיע גם קרב אמיתי.
זה היה ליד מצבת פארקר באזור ראס מוחמד. בערך בשבוע השני של המלחמה. היינו בסה"כ כ-50 איש שכללו את צוות 7 בפיקודו של הסג"מ יואלי הג'ינג'י, ושני צוותים של סיירת קצח"ר בפיקודו של חרמוני.
תפקידנו היה להיות מעין כוח חלוץ של הטנקים הישראלים. לבדוק מה קורה קדימה ולדווח לאחור.
ערב אחד הגענו לגבעה צהובה ושוממה אחת. המפקדים הסבירו לנו שבמרחק של שניים שלושה קילומטרים חונה כוח, שתי חטיבות של חיילי קומנדו מצרים. הבטתי אל מעבר לגבעות וניסיתי לדמיין אותם. המון רב של חיילים על יד אוהלים וכלי רכב רבים.
צוות 7 שמר על אזור גבעי קטן, ושם גם קבענו את משכבנו. שכבנו במרחק של מטר או שניים האחד מהשני. היינו עייפים ואני מניח שגם המומים למדי. לא ידענו למה עוד לצפות. האם נחיה, האם נמות או נפצע?
כל שני חיילים שמרו שעתיים. שדמי המגיסט שלנו נלקח לשכב ליד חרמוני, כך גם גילי תמיר החובש.
על הרכס ממולנו היה ממוקם כוח קטן של המסייעת של 890 בפיקודו של אלי סורק. משמאל כוח של סיירת קצח"ר וחרמוני.
בערך ב-12 בלילה העיר אותי מנחם לשמירה. גיורא היה בן זוגי לשמירה. בקולות נמוכים שוחחנו על אהבות ומלחמה.
גיורא אמר שהיה "מת" לצאת מכל זה כבר עכשיו. אם רק היה נפצע איזה פצע קל ביד או ברגל, משהו לא רציני שיוכל להוציא אותו מפה הביתה. צחקנו ביחד וזאב לחש לנו שנשתוק ונניח לו לישון.
גיורא הפנה את תשומת ליבי לעדו שנח כמה מטרים מאיתנו והיה לועס משהו בחשיכה, גיורא הוציא את פנסו והאיר לפתע על פרצופו המופתע של עדו. הלה קילל אותנו בכעס.
"היי אתם שם"- לחש קול מן האפילה. שמענו צעדים מתקרבים.
היה זה קצין מילואים מזוקן אחד.
"אתם השומרים עכשיו?"
"כן!" ענינו בלחש.
"סיור של אלי סורק יוצא לכיוון ההוא", אמר הקצין, "תיזהרו לא לירות עליהם. כשהם יחזרו תקבלו הוראה בקשר אוקיי?"
"בסדר"- ענינו כאיש אחד.
מיד עם שאמר את הדברים שב ונעלם בחשכה.
המשכנו לפטפט בלחש עוד איזה זמן עד שלפתע ראיתי כמה דמויות בחשכה בערך במרחק של 150 מטר לפנינו. הדמויות היו מהלכות בשפיפה לכיוון של המצרים.
"אלו החבר'ה של המסייעת"- אמרתי לגיורא
גיורא התבונן בהם דרך המשקפת שעל צווארו ואמר: "משוגעים! מה הם הולכים שפופים, בין כה וכה אף אחד לא רואה אותם בואדי".
"ככה זה", עניתי בציניות, "במלחמה לא מסבנים"
"שקט"- ביקש ארן, "מה יש לכם? כל הצבא המצרי שומע את הפטפוטים שלכם"
"אולי ילמדו משהו חכם!! אמר גיורא.
ככה חלפו בשקט עוד כמה דקות, ואז ראינו את אנשיו של אלי סורק השפופים. במכשיר הקשר הודיעו לנו שאנשי המסייעת חזרו מהסיור.
מה שלא הודיעו בקשר זה שבעקבותיהם באו אנשי קומנדו מצרים שכנראה עקבו אחריהם עד אלינו.
"מטורפים"- אמרתי לגיורא- היינו יכולים לירות עליהם. מי יכול לדעת שהדמויות האלה לא מצרים במקרה??!
ואז כאילו לאשר את הדברים שאמרתי ראינו שורה של נותבים אדומים באוויר, ומיד לאחריהן שמענו את היריות. הירי הזה בא מימין לנו, במקום בו לפי מיטב הבנתי היה ממוקם שדמי עם המא'ג. לאחר הירי הזה השתרר שוב השקט.
"שדמי פלט"- צחקק גיורא לידי.
אבל צרור נוסף מהמא'ג קטע את דבריו. הפעם הצטרפו גם שלושה קלאצ'ניקובים לנגינת המא'ג. זה כבר לא נשמע או נראה כמו פליטת צרור. משהו קורה. ראיתי את הנותבים האדומים טסים בחשכת הלילה ונתקלים בגבעה החולית ממול ואח"כ ממשיכים בדרכם אל תוך השמיים.
צוות 7 התעורר בעצלתיים. גיורא ואני מנערים את החיילים הצעירים שהיו שקועים בשינה עמוקה: "מנחם קום, זאב קום, מלחמה"!
יואלי גם הוא התעורר ופקד על כולם לשכב על הקרקע, לא לירות עד שנקבל פקודה לעשות כן. צביקה דרך את הקלצ', עשיתי גם אני כמוהו.
פתאום התחילו עפים נותבים בצבע ירוק מהכיון של הגבעה עליה ישבו חיילי 890. הכדורים עפו איזה 10 או פחות מטרים מעלינו. זה היה מראה מרהיב ומהמם. לחשתי לעצמי כלא מאמין: זה קרב אמיתי. אלוהים, זה קרב אמיתי!
יואלי קרא אך לשווא במכשיר הקשר שהיה עמנו. הרשת הייתה עמוסה וכולם דיברו עם כולם. ואז יואלי החל צועק: חרמוני חרמוני! אבל רק רעש המקלעים ענה לו למפקדנו הג'ינג'י מקיבוץ איילון.
התבוננתי בו ביואלי. במהירות הבזק בחנתי אותו. אבל גם עתה לא ידעתי מה הוא מרגיש. אולי פחד. אולי הרגיש את גודל האחריות. להוציא אותו ואותנו מכאן מהר ככל האפשר.
פתאום ראיתי פצצת RPG עפה לאיטה ומאירה באור מוזר את הג'יפים שלנו שעמדו בבקעה מימיננו. ואז הגיעה עוד פצצה ועוד אחת. כל כך חסרי אונים ניצבו שם ארבעת הג'יפים ועליהם התולרים הישנים ממלחמות קודמות. זה היה רק עניין של זמן עד שפצצה אחת תפגע בהם.
בינתיים שמע יואלי בקשר שחרמוני פוקד עליו לכנוס לעבר הג'יפים שלנו. קמנו ומיד נשכבנו שוב. בהתפוצצות אדירה של רעש ואור התפוצץ לו אחד הג'יפים שחטף RPG בטמבון שלו.
"עסק רציני"- רטן גיורא.
גם הנותבים הירוקים המשיכו לעוף מעל ראשנו מהגבעה שעליה היו ממוקמים החבר'ה מהמסייעת של 890.
קמנו לפי פקודה של יואלי וצעדנו לאחור בשורה אחת לכיוון הג'יפים. הייתי בערנות מלאה. התכוננתי לבאות. לא פחדתי ולא חשבתי על כלום. מישהו צעק שהתכנית של חרמוני היא לעשות איגוף מימין עם כמה מהחבר'ה. זה נשמע לי כמו התאבדות. מי יודע כמה חיילים יש להם? כזכור לפני שנכנסנו לחניית הלילה שלנו, דיברו על שתי חטיבות חי"ר מצריות. ואנחנו בסה"כ 50 חיילים בקושי.
הייתי רכון ליד הג'יפ הבוער כשהנשק בידי מוכן לפעולה. הירח המלא האיר את הבקעה מלמעלה והביט מחייך על בני האדם שם למטה המכינים עצמם להרוג ולהיהרג.
"וצלר"- אמר יואלי- "תוריד את כל התחמושת מהג'יפ".
במחשבה לאחור אני יודע היום שזה היה מאד מסוכן, שכן הייתי זקוף לגמרי ליד הג'יפ הבוער, מוריד בזריזות ובלי מחשבה רבה את הפגזים הכבדים, אחד אחרי השני, ומעמיס אותם על הג'יפ האחר. מסביב שרקו הכדורים, כמו שכתוב בספרים, אבל לגביי זה היה מאד אמיתי ומוחשי.
כשסיימתי להעלות את כל הפגזים על הג'יפ ראיתי שארן ממתין לי ליד ההגה שאעלה. קפצתי ועליתי על כל פגזי התולר שזה עתה העמסתי וישבתי גבוה מביט סביבי כאילו זה עתה צנחתי לתוך הסיטואציה המוזרה הזאת.
פנינו לאחור. ארן עצר את הג'יפ ליד קצין אחד שעמד וספר את החיילים ואם מישהו חסר. ממקום מושבי הגבוה ראיתי כי במרחק של 10 או 20 מטר מאתנו נופלים פגזים ויוצרים חורים באדמה בקולות נפץ מוזרים שהזכירו לי פיצוצים של צ'יפסים במחבת. מישהו אמר שאלו פגזי מרגמה של הארטילריה הישראלית שתפקידה להשהות את כניסתם של המצרים לשטח בו היינו אנו אך לפני רגעים מספר.
שמעתי את זאב אומר: "ברחנו אה?!
ארן הסתובב אליו ואמר בקול מעושה: "שטיות. צה"ל לעולם ללא נסוג. זה היה דילוג לאחור".
היינו מרוגשים ומבולבלים. זה היה הקרב הראשון שלנו. טבילת האש הראשונה. הייתה בנו גאווה.
ישבתי על גבי הפגזים אגב נסיעה אל תוך הבוקר העולה במזרח והרהרתי ביני לבין עצמי: "אלוהים אדירים. הם רצו להרוג אותי". זאת הייתה עבורי תגלית חדשה לחלוטין. אנשים שאניני מכיר ואניני שונא ביקשו את נפשי שלא מסיבות אישיות, שהרי גם הם אינם מכירים ויודעים מי אני. כלומר בהזדמנות אחרת, אני עומד להרוג מישהו שאניני מכיר ואניני שונא כלל וכלל. מישהו שבאופן אישי, בהזדמנות אחרת ובזמן אחר יכול להיות חבר וידיד. הגילוי הזה המם אותי על משמעויותיו. במשך שנים רבות בהיסטוריה המלחמתית האנושית אנשים יצאו לקרב להרוג אנשים אחרים, מסיבות בלתי אישיות בעליל. הסיבות היו קשורות לנושאים שאינם נוגעים ישירות בדרך כלל לפרט שנלחם. למשל תאוות שטח של מלך או קיסר, כבודו של שליט זה או אחר, אידיאולוגיה של קבוצת אנשים הבטוחה בצדקת דרכה.
השאלה ששאלתי את עצמי באותו רגע ובשנים אחר כך ביתר פירוט ועניין הייתה: מה מקומי בכל זה? האם אני מוכן לשלם את המחיר שגובה השתתפותי בהתנהלות אנושית עתיקת יומין זו? מה הוא המחיר שאני עשוי/עלול לשלם בשל סירובי להשתתף במובן מאליו הזה המתקיים אלפי שנים?
