עכו
עכו העתיקה ואני
כשהייתי בן שבע ושמונה הבילויי האהוב עליי ביותר היה הנסיעה במכוניתו של "הדוד זאב" לחוף הארגמן בעכו. לאחר ארוחת הצהרים היינו מתכנסים במכונית הפולסווגן הישנה, במושב שליד הנהג הייתה יושבת אימא (היה זה סוד גלוי של"דוד זאב" היה יחס מיוחד אל אימא) בוהה דרך חלון המכונית ספק מקשיבה ללהגו של הנהג, ספק מתבוננת בנוף החולף על פנינו. מאחור הצטופפתי בחברת האחיות: לבנה ומוריה, הילדות השכנות מהבית שמעבר לרחוב..
מתחת לסככה המוצלת של ענפי עץ התמר, היו האחיות לבנה ומוריה מבקשות שאכסה את גופן מלוא החופניים חול זהבהב. לבנה בת השבע הייתה יפיפייה צחורה מודעת לעצמה, צמה ארוכה מושלכת על גווה ולה עיני שקד פיקחיות. מוריה הצעירה ממנה הייתה ילדה קופצנית מרדנית בשיער אדמדם קצוץ, עיניה נוצצות מייחלות לכל מעשה קונדס. אחר כך מדלגים שלושתינו אל תוך המים הקרירים מתעלסים עם גלי הים השוצפים, צועקים ומדלגים, כשאני מתקרב, ומיד מתרחק מחמת הבושה, אל הילדות המשתובבות במי הים המלוחים. מעת לעת היינו עוצרים ומתבוננים בתמהון ואולי אף בהערצה בקפיצותיהם של ילדים ערבים המזנקים מגובה חומות עכו אל הגלים הסוערים של הים התיכון.
עם השנים, נעלמו מחיי שתי האחיות ורק זכרן נשאר שקוע בליבי. הקופצים הצעירים השחומים והזריזים גדלו אף הם ומן הסתם נתודאו אל החיים הקשים בין החומות הבצורות, בעיקר המטאפוריות, של עירם. כך גם אפשר לדמיין את הקפיצה של הצעירים הללו אל הים הגלי כמעין שאיפה לנצח את הניכור שיוצרת החומה האטומה, המנתקת אדם מן הנוף ומפרידה בין ציבור לציבור.
משהתבגרתי מעט יותר נחשפו בפניי שכיות הנוף המרהיבות של העיר העתיקה פנימה. הסימטאות הצרות, הריח המיוחד המאפיין את המקום, מראה הדייגים ורשתותיהם, מסעדות הבשר והחומוס ותושביה הערבים של העיר העתיקה, פליטי 48 וצאצאיהם. גלים רבים התנפצו מאז אל החומות הבצורות ואצלי תמיד שמור מקום חם ואוהד לעיר המיוחדת הזאת, גם אם זאת בבחינת הצצה בלבד. כך בכל הזדמנות שנקרית על דרכי אני שמח לחזור לעכו העתיקה ולהעמיק בה חקר, להתפעל מיופיה האקזוטי ולהצטער על ההזנחה רבת שנים.
שני הסרטונים הראשונים מביאים נקודת מבט אישית ופרטית של שני אמנים הקשורים בקשר עמוק לעיר. אניסה אשקר היא אמנית פלסטינית ילידת עכו, ופבלו אריאל שחקן ובמאי תאטרון, מנהל את "התיאטרון הרב תרבותי הגליל".
הערבים ואנחנו
במדינת ישראל מבוססים יחסי יהודים ערבים על העיקרון, שלפיו הערבים הם מיעוט שלא נטמע. מצידם היהודים אינם נוטים להטמיע את הערבים בקרבם. עדיין לא מתקיים בחברה הישראלית פלורליזם תרבותי נורמטיבי. המדינה, המוגדרת כמדינה יהודית, מקלה על היהודים את הגדרתם כישראלים וכיהודים, ואילו בקרב הערבים שאלת הזהות מורכבת יותר. הזהות הדתית בקרב הערבים מרכזית יותר מאשר בקרב היהודים וכן בהשוואה לזהותם הלאומית, המתחלקת בין זהות ישראלית לפלשתינאית. חוסר האיזון בין התרבות השלטת ויתר תרבויות המשנה יוצרות עוינות, מתח והתקוממות.
בלב העתיק של עכו, בינות לאתרים היסטוריים אדריכליים תרבותיים, מתגוררת אוכלוסיה של תושבים ערביים. כ- 80% מתושבי העיר העתיקה חיים מתחת לקו העוני, בד"כ כ 7-8 נפשות למשפחה בדירות 40-70 מ"ר. רוב רובם של תושבי העיר העתיקה הם פליטים שהגיעו לעכו לאחר מלחמת העצמאות. הפער בין חזות העיר, מקומה כעיר לשימור בין לאומי, וחוסר המודעות והקשר והמקום של אוכלוסייתה המקומית לערכיה התרבותיים, חזותיים, זועק לשמיים. בעשרות השנים הקשר בין המימסד המקומי לערביי העיר נע בין התעלמות, חשדנות הדדית, ואף עויינות ממש. תושבי העיר חווים את חווית התייר בעירם כתופעה נוכחת, אך ברובה איננה שייכת למקורות פרנסתם, אורחות חייהם ועתידם. רבים מתושבי העיר נטשו את העיר במשך השנים והשאירו אחריהם הזנחה רבת שנים. בתים עתיקים רבים מתפוררים, או עומדים ריקים מיושביהם בשל הזנחה וחוסר מודעות ויכולת להעניק את הטיפול הנחוץ. המצב עומד על גבול דק בין צרכי מסחר וקיום, ומצב פוליטי אשר עלול להתפרץ בשל מאורעות בארץ ובעולם. מתח, עוינות וחוסר אמון, שורר בין האוכלוסיות בעיר בשל הסכסוך הערבי ישראלי. חוסר אמון בסיסי וספק, באשר למוכנות הממסד לסייע באמת ובתמים בפיתוח העיר ותושביה לטובת התושבים.
לאחרונה, כך נדמה, מנסה עיריית עכו לכפר ולתקן את חטאיי העבר. החברה הכלכלית בעכו פנתה למספר משפחות ערביות בעיר העתיקה במטרה לשתפם במיזמים תיירותיים בעיר. המיזמים כוללים: צימרים, מסעדות, מועדוני לילה, מופעי אמנות ומוסיקה ועוד. כך במקום להבריח את תושבי העיר הערבים מהעיר מנסה העיריה לשתפם בפיתוחה ועתידה. ואני תוהה: האם מסתמנת כאן הערכה מחדש של החוזה הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה הערבים?
חומות של תקווה
עכו אשר הוכרזה ע"י אונסקו בשנת 2001 כאתר מורשת עולמי וכעיר לשימור, הינה עיר הטומנת בחובה עולמות קסומים של היסטוריה ומסורות נדירות בנות 5,000 שנה שנעלמו כליל מהנוף המודרני. העיר היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. זאת עיר ססגונית רב תרבותית ורב דתית ומהווה עוגן חשוב לבני כל הדתות, מוסלמים, יהודים, נוצרים ובהאים. בניגוד לרובעים עתיקים אחרים ברחבי הארץ, העיר העתיקה של עכו היא מתחם עירוני חי ואותנטי שבו בתי מגורים, מסעדות שווקים ונמל פעיל.
ואולם אי אפשר להתעלם מהמחלות הרעות שהן לחם חוקה של עיר מוזנחת, מיושבת באנשים קשיי יום מתוסכלים ומיואשים. בעכו העתיקה מספר עצום של נרקומנים המגיע ל- 800 איש מתוך אוכלוסייה של 5,000 נפש. המקום הפך להיות מוקד לסחר בסמים לכל אזור הצפון.
הפרוייקט של שימור ושחזור בעכו מבקש לשים דגש על תושביה הערבים של העיר העתיקה. במסגרת הפרויקט יציעו התושבים של העיר העתיקה את בתיהם כמקום מפגש, לינה, האכלה וחוויה תרבותית אומנותית.
האם הפרוייקט יכול להוות פתרון למצוקה של תושבי העיר? ואולי אפילו אות וסימן של תקוה לחיים משותפים בין יהודים וערבים בארץ, או שמא זהו עוד ניסיון אחד, עקר, קרב מאסף של אופטימיסטים חסרי תקנה במציאות שתוצאתה ידועה מראש?