פרוייקטים
היכן ביתי
במשך למעלה מ־25 שנה צילמתי את המסע שלי בחיפוש אחר משמעותו של הבית. מסע שהחל בילדותי, כאשר נאלצתי לעזוב את ביתי בגיל חמש, והלך והתרחב אל סיפורם של הוריי, שנעקרו מבתיהם באירופה וביקשו לבנות לעצמם בית חדש בארץ ישראל.
עם השנים הפך המסע האישי למסע בין אנשים, מקומות וזיכרונות, ולניסיון להבין את הקשר שבין הבית הפרטי לבית הלאומי. בין סיפורם של יהודים שנאלצו לעזוב את בתיהם באירופה לבין סיפורם של פלסטינים שאיבדו את ביתם עם הקמת מדינת ישראל.
אירועי 7 באוקטובר 2023 העניקו לשאלת הבית משמעות חדשה, כואבת ודחופה. הסרט, שהחל כחיפוש אישי, הפך גם להתבוננות על המקום שבו אנחנו חיים, על הזיכרון, על השייכות ועל האפשרות למצוא בית.
הסרט הושלם, אך השאלה ״היכן ביתי?״ ממשיכה ללוות אותי.
לוי אשכול ראש הממשלה האזרחי
לוי אשכול לא היה מצביא צבאי ולא שאף להיות כזה. אחרי דוד בן־גוריון הוא ביקש להוביל את ישראל להיות מדינה ככל המדינות, העוסקת לא רק בביטחונה אלא גם בכלכלתה, בפיתוחה ובחיי אזרחיה. ודווקא הוא, שכיהן קודם לכן כשר האוצר, מצא את עצמו עומד בראש המדינה במלחמת ששת הימים.
אבל את אשכול אי אפשר להבין רק דרך תפקידיו והחלטותיו. האנושיות, הצניעות וחוש ההומור המיוחד שלו, ובכלל זה היכולת לצחוק על עצמו, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו ומסגנון מנהיגותו.
בשנת 2014 יצאתי למסע תיעודי בעקבות דמותו, במסגרת פרויקט שיזם וקידם שביט בן אריה, לשעבר מנכ״ל עמותת יד לוי אשכול. צילמתי ראיונות עם נשים וגברים שהכירו את אשכול ועבדו לצדו, ומתוכם ערכתי 90 סרטונים קצרים, המצטרפים לפסיפס של זיכרונות ועדויות.
מתוך העדויות והזיכרונות ביקשתי להתקרב אל האיש שמאחורי ראש הממשלה, ואל האפשרות האחרת של מנהיגות שהוא ייצג בעיניי.
עכו
עכו היא בעיניי אחת הערים המרתקות בישראל. עיר שידעה ימים גדולים בעברה, ושבין סמטאותיה, חומותיה ונמלה עדיין אפשר לחוש בהיסטוריה העשירה שלה וביופייה המיוחד. לצד כל אלה אני רואה גם פוטנציאל שטרם התממש — האפשרות שעכו תהיה דוגמה לחיים משותפים בין יהודים לערבים.
במשך השנים חזרתי עם המצלמה אל העיר העתיקה ופגשתי דמויות צבעוניות ומיוחדות: עבדו, ערבי נוצרי שמשפחתו חיה בעכו מאות שנים, מדריך תיירים המתבל את סיפוריו באירוניה מרירה וגם עליזה; ואניסה אשקר, אמנית ערבייה מוסלמית שצמחה משכונת ברבור הענייה ופרצה דרך באמצעות אמנותה.
מתוך המפגשים האלה ואחרים נולדו כתבות תיעודיות על העיר ואנשיה. החלום ליצור סרט ארוך על עכו, שיחבר בין עברה, ההווה שלה והאפשרויות הטמונות בעתידה, עדיין מלווה אותי.
קרקס ללא גבולות
בעקבות אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 אזרחים ערבים בישראל, החליט מרק רוזנשטיין, מנהל עמותת הגליל לחינוך ערכי, לעשות מעשה. מתוך הזעזוע לנוכח האלימות והקרע בין יהודים לערבים, יזם את הקמתו של קרקס הגליל, שהפגיש בני נוער יהודים וערבים סביב אמנויות הקרקס.
ליוויתי במצלמה את בני הנוער ואת מרק, ובהמשך גם את שיתוף הפעולה עם קרקס פוהה מהעיר ארנהם שבהולנד, שהפגיש צעירים מרקעים חברתיים ותרבותיים שונים.
מהחומרים שצילמתי יצרתי סרט תיעודי בן 28 דקות, המתבונן בניסיון לגשר על פערים של שפה, תרבות וזהות באמצעות אמנויות הקרקס. במרכז הסרט ניצב גם האיש שהאמין שאפשר להשיב לשנאה ולפחד באמצעות מפגש ועשייה משותפת.
בעמוד הפרויקט אפשר לצפות במבחר סרטונים קצרים המתעדים את המפגשים בין שני הקרקסים.
דרך לא דרך
מונית נוסעת ברחובות תל אביב. ליד ההגה יושב דודי פטמן, משורר ואנרכיסט המתפרנס מנהיגה במונית. לצדו יושב מנשה נוי, שחקן קולנוע ותיאטרון. השניים משחקים את עצמם, משוחחים, מתווכחים ומאלתרים ללא תסריט כתוב. לעיתים הם נעזרים בכובעים, במטפחות ובאביזרים פשוטים, המוסיפים ממד של משחק ואבסורד לשיחותיהם.
״דרך לא דרך״ היא סדרה סאטירית של 14 סרטונים קצרים, בני שתיים עד שש דקות, המתבוננת בהומור ובאירוניה על החברה הישראלית, על מנהיגיה, על מוסכמות חברתיות ועל השקרים הקטנים והגדולים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.
מתוך שעות רבות של צילומים ערכתי את המפגשים המאולתרים בין השניים לסדרה שבה המונית הופכת לבמה ניידת, וההומור מאפשר לשאול שאלות נוקבות על המציאות שסביבנו.



