היכן ביתי?
יומן מסע 8- אמסטרדם
המסע של הארי ושלי ממשיך בוינה בירת אוסטריה. כאן, בדירה קטנה ומטופחת מתגוררת, מרים, בתו הבכורה של הארי, עם שטפן, בן זוגה האוסטרי. מרים עובדת כאופר (מטפלת בילדים) אצל משפחה יהודית בעיר. מרים מעידה על עצמה כבן אדם חצוי, היא בהחלט מרגישה בבית, כאן בוינה, ועם זאת ליבה ועיניה נשואות מזרחה.,/
באמצעות מרים אני נפגש עם ידידיה, זוג אמנים. רקדנית ישראלית מירושלים ובעלה, פלסטיני מרמאללה. ביחד הם מגדלים את ילדתם בת השנה וחצי ומספרים על הגלות שנכפתה עליהם כאן בוינה. אף שהם חיים כאן ומתפרנסים בכבוד, עתידם במקום לוט בערפל.
ידידי הותיק האנס פלס, יהודי הולנדי מגיע לוינה לתמוך בצילומי הסרט. לאחר מספר ימים הארי חוזר לישראל ואני נוסע להולנד בחברת האנס. האנס הוא דקומנטריסט וצלם שהכרתי בתחילת האינתיפאדה הראשונה. מאז ובמשך השנים צילמנו ביחד כעשרה סרטים תיעודיים על הסכסוך הישראלי פלסטיני עבור תחנת הטלוויזיה שבה הוא עובד. למרבה האירוניה אף לא אחד מהם שודר בישראל.
בבוקר שלמחרת הגעתנו לאמסטרדם האנס עורך לי סיור בתאטרון היהודי בעיר. הוא מסביר לי כי בתאטרון זה רוכזו מאות תושבים יהודים פעמיים בשבוע כדי להכין אותם לגירוש למחנות ההשמדה. רוב מוחלט של יהודי הולנד הושמד בשואה. אנו עולים לקומה השנייה שם ניצב פסל ברונזה של ראש אימו, אשר הייתה ניצולת שואה מאושוויץ. לאחר המלחמה ובמשך שנים, כמעט עד מותה, פעלה בנחישות להנצחת יהודי הולנד בתקופת השואה.
כשנפגשנו לראשונה לפני כעשרים ושלוש שנים גילה האנס עניין רב בישראל ובסכסוך הישראלי הפלסטיני, כיום, כמו רבים אחרים באירופה גוועה סקרנותו, והוא מביט על כל העניין בסקפטיות אפילו בלעג מסויים. כל סכסוך הדמים הזה נדמה לו ולרבים אחרים באירופה כסכסוך של שני שבטים פרימיטיביים אשר בסכלותם אינם מסוגלים להגיע לפשרה ומקיזים לשווא זה את דמו של האחר. למרות החיבור שהוא חש כלפי היהדות, בנו ובתו שנולדו לאישה שאיננה יהודיה, התחברו גם הם לצעירים שאינם יהודים. ואף על פי כן אליאס בנו, צעיר חביב המתמחה לקראת תפקידו כשופט בבית הדין, ומתגורר עם חברתו שחומת העור מסורינם, מספר לי בבוקר, כשאנו יוצאים לבית הקפה השכונתי, על דאגתו לכל מה שמתרחש בישראל ועל חששו הרב ממה שלדעתו עלול להתרחש בעקבות החלטת העצמאות הפלסטינית בזמנים הקרובים. אני תוהה על התופעה הזאת שבה דור שני של מתבוללים חשים רגש עוצמתי, כזה או אחר, כלפי ישראל והיהדות.
את היומיים האחרונים שלי באירופה אני מבלה בעליית הגג של דירתו של אליאס, מול נוף אמסטרדמי טיפוסי. אמסטרדם שהיא עבורי, ועבור ישראלים ותיירים מכל העולם, סמל לחופש וליברליות יוצאת מן הכלל. אני עורך וכותב את יומן המסע האחרון שלי כאן ודבריו של האנס, שאותו צילמתי במכונית ביום אתמול עדיין מהדהדים בראשי. הוא מצייר את ביתו בצרפת כמקום האידיאלי עבורו. והנה פתאום, להפתעתו הרבה, עוקץ אותו יתוש הגעגועים לבית בהולנד. שהרי בית הוא לא מקום שתמיד אתה גאה בו, לא תמיד אוהב אותו, ואף שלעיתים מזומנות יש לך הרבה ביקורת עליו, בכל זאת הוא תמיד נשאר הבית שתמיד תתגעגע אליו…
ללאורך תקופה של 12 שנים אני מצלם פרוייקט קולנועי דוקומנטרי, יקר עד מאוד ללבי. הסרט עוסק בקשר המרתק בין הבית הפרטי לבית הלאומי על מרכיביו המגוונים... לסיפור המלא