היכן ביתי?

יומן מסע אחרון- ישראל

הנחיתה בישראל ממשיכה אצלי את המומנטום של המסע. גם שבוע אחרי דעתי עוסקת בכל אשר אירע, ובמשמעויות השונות של המסע על סרטי ועל חיי. אני מקיים שיחות עם אנשים קרובים, חברים ובני משפחה ומרחיב אגב כך את יריעות דעתי והבנותיי.

המסע בחברתו הנפלאה של הארי היה משמעותי ומרגש. פגשתי בגרמניה, באוסטריה ובהולנד אנשים ומקומות מרתקים. כל אותם אנשים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיתפו אותי בסיפור חייהם ונתנו ביטוי אישי מרתק על משמעות הבית עבורם. רובם סיפרו על לב חצוי, על כמיהה לבית טוב יותר, אנושי יותר, בין אם מדובר בזה הפרטי ובין אם זה הכללי. במהלך המסע התבהר לי כי הסרט שלי, שעוסק במשמעויות המגוונות של הבית הוא סרט על אתיקה ועל אנושיות. הבית הפרטי והמולדת יכולים לשמש מקור לתמיכה, ביטחון וגאווה ובמצבים מסויימים יכול הבית להפוך למקום קשה ומאכזב ואפילו מסוכן.

הספר של עמוס אילון "ריקוויאם גרמני", המתאר את התקופה שנחשבת ל"תור הזהב" של יהודי גרמניה, ליווה אותי לאורך כל המסע שלי, ובעצם רק כעת, עם שובי ארצה, אני קורא את פרקיו האחרונים. במקומות מסויימים רומז אילון, כך נדמה לי, לדימיון בין הלאומיות הגרמנית של המאה התשע עשרה והמאה העשרים לזו הישראלית העכשווית. כשאני קורא אודות מחבר הספר ההשערה הזאת מתחזקת אצלי. לפני מלחמת ששת הימים כתב לעורך הארץ גרשום שוקן, שבעיתונו הוא כתב ובמאמר שלא פורסם, כי המלחמה תביא נזק נורא למדינה יותר משתועיל לה. בערוב ימיו עקר, מאוכזב מישראל, לאיטליה ועד למותו בשנת 2009, התגורר בכפר נידח בטוסקנה. משם כתב ספרים וכתבות עבור עיתונים בעולם. ועם זאת לא יכול היה להתנתק לגמרי מכור מחצבתו, הוא מצוטט כאומר: מולדת היא המקום שבו אתה מנשק בחורה בפעם הראשונה.

צילומי הסרט שלי: היכן ביתי?, כמעט נשלמו. המסע הקולנועי ממשיך דרך עריכת סרטי. עלי להוציא את המיטב מכל אשר חוויתי וצילמתי במשך שנים ארוכות לסרט שאת אורכו אניני יכול להעריך כעת. בדעתי להגיש הצעה כתובה לקרנות התומכות בסרטים תיעודיים בארץ ובחו"ל על מנת להשיג את המימון הנדרש לעריכתו. בכל אופן אני נחוש בדעתי לסיים את עריכת הסרט עד תום שנת 2012.

החלק האחרון של מסע הצילומים שלי החל בחודש אוגוסט, כשהמחאה החברתית בארץ הפיחה בישראלים רבים תקווה לשינוי. אבל המחאה גוועה כמעט באחת והשינוי בעקבותיה לוט בערפל. תקוות הפלסטינים להכרזה באו"ם על הכרה במדינתם בחודש ספטמבר נותרה אף היא כתקווה שנכזבה לעת הזאת וכך גם סיכויי השלום המתרחקים והולכים.. הדאגה לשלום הבית נותרה בעינה. לבסוף ברצוני להודות לכל ידידי המסע ותומכיו. התעניינותכם ותגובותיכם האירו את דרכי, חיזקו והעשירו את דעתי. תודה לכם מקרב לב.
איתן

לאורך תקופה של 12 שנים אני מצלם פרוייקט קולנועי דוקומנטרי, יקר עד מאוד ללבי. הסרט עוסק בקשר המרתק בין הבית הפרטי לבית הלאומי על מרכיביו המגוונים... לסיפור המלא