היצירה של גלית לנדאו "דלתות שרוטות". כל כך סימבולי וכל כך עכשווי: הבור העמוק והמפחיד שנפער בדלת עם סימני הצבע, שהיו יכולים להיות אדומים מדם. הדלתות הרבות, אחת על גבי השנייה, שלא הצליחו לחסום את מי שחורר בהן את הפצע הנורא שאנו חווים יום יום ושעה שעה.
המחשבה על הנשים השבויות איי שם במנהרה בעזה ומחשבות איומות על הסבל שהן עוברות שם כבני אדם וכנשים, עינוי שאין אני יכול אפילו לדמיין ושגורם לי זעזוע.
המיצג: "מה לא ראינו?" פגע כחץ מדויק בלב. ואכן, המילים הללו מהדהדות בי אל מול ששת הפסלים, הממוקמים על גבי קונסטרוקציית ברזל אופקית ומוארכת הניצבת מעל לוחות דקים מברזל.
המיצב ממוקם במרחב שלישי של התערוכה, נסתר מאולם המבואה כמעין רצון לגילוי מאוחר למה שמתרחש במחתרת אשר בכדי לראותו יש לצעוד אל מעבר למה שנראה וגלוי לעין. הכותרת: "מה לא ראינו?" מאירה את המפגש עם התערוכה כולה כמפגש חווייתי, חושי, רפלקטיבי, מפגש שמזכיר את הפער בין "הקונספציה" לחוויית האסון. כל אחד מהפסלים מניע את היצירה כולה בתנועה קדימה אל החותר ואל דמות האם הניצבת מצידו האחר של המיצב מול דמות נשית אחרת. שתי הדמויות הנשיות, הניצבות משני צידי המיצג יוצרות סוג של מחזוריות- השלמה עם החיים והמוות.
הציור-פסל דיוקן של יגאל תומרקין אף הוא משך את עיני והזכיר לי את המצב הטרגי של הימים האלו. האובייקט (?) התקוע בראשה של הדמות האומללה והזועקת שעיניה נעקרו, בין שנפצעה אנושות על ידי כוח אלים וחיצוני או שמא גרמה לעצמה את הפצע הנורא זעזעה אותי ברלוונטיותה.
