דניאל, אתמול בלילה כשישבנו ביחד אל מול החלונות הרטובים כאן באמסטרדם, אמרת לי שאתה אוהב דברים שלמים. את עולמך הבודד שטחת בפני, וכמו בטרגדיה יוונית נשמעו המילים השוזרות את סיפור חייך. בשבילי הייתה זו חוויה חשובה לפגוש בך. לך אולי פחות, אני מנחש.
כמוני פגשת הרבה בשכונת הולדתך בחיפה.
נשארת כאן איתי לאחר המסיבה ושוחחנו עד שעות הבוקר המוקדמות.
אני לא חושב שנהיה אי פעם חברים, ואולי גם לא ניפגש יותר לעולם. וזה לא רק בגלל המרחק הגיאוגרפי שמפריד בינינו. זה עניין של מנטליות, של סגנון.
אתה פה באמסטרדם וכאן אתה מתכוון להישאר, ואילו אני אניני יודע לאן ייקחו אותי החיים.
אמרת לי שאני ישראלי במראה בהתנהגות. למה באמת התכוונת?
האם באמירה הזאת הייתה איזו האשמה? אני יודע שזאת לא הייתה מחמאה. אינך אוהב את היהירות הישראלית למשל, את התכונות המאפיינות את הישראליות.
דרך שיער ראשך הארוך והפזור, פניך המחוטטים, ראיתי עיניים נבונות ועצובות.
אני מרגיש שאני יודע הרבה פחות ממך, ואני אומר זאת לא בציניות או בהתרסה. החיים שלא הטיבו עמך, לימדו אותך בדרך לא קלה את מה שצריך לדעת.
אמרת לי שעזבת את ישראל כי לא יכולת להשלים עם העובדה שהבתים והשטח שעליו יושבת המדינה שלנו, כולם בלי יוצא מן הכלל שייכים לפלשתינאים. בגלל זה עזבת את עיר הולדתך וארץ מגוריך. אתה אומר שלעולם לא תחזור למקום ההוא שבו נעשתה העוולה הגדולה. שבה נושל עם אחר והארץ יושבה על ידי הכובש, בני העם שאתה משתייך אליו. אתה לא רוצה חלק ונחלה בזה. מדינת ישראל, כך אמרת, איננה שייכת לנו, אנחנו גנבי שטח, אנחנו כובשים שבאנו זה מקרוב, פלשתין לא לנו היא כי אם לאויבנו. דברים כואבים, לך ולי שנולדנו שם, בחיפה.
גם אני הייתי משרתה של אידיאולוגיה מסוימת שאתה אוהב כל כך לשנוא. נולדתי לתוך מדינה שעמדה על חייה. כך למדתי וכך חונכתי ועוצבתי. לא היה בידי חומר אחר לעיין בו. גדלתי בבית רגיל ובלי מודעות פוליטית עמוקה. אני מניח שמשום כך ערערת את מה שבנתה הצדקנות והקורבנות הישראלית בי.
אתה גם רוצה וחושב על השינוי שצריך שיבוא. ואני שואל אם לא רק בתום אתה מדבר אלא גם מתוך תמימות. כך גם אמרתי לך אמש, כשאני מוזג לך כוס יין אדום נוסף: רעיונותיך הם יפים נשגבים ואציליים. אבל אולי אין הם מתחשבים בגורם חשוב אחד והוא נפש האדם וטבעו.
החברה האנושית בנויה על נוסחת כל דאלים גבר כפי שגם גובשה בתפיסתו של הפילוסוף האנגלי הובס. זאת אולי עובדה לא נעימה ונחמדה אבל זאת המציאות כפי שאני רואה אותה.
זאת משום שההיסטוריה האנושית מצביעה על ההפך ממה שאתה מאמין וחושב. אנשים ועמים יצאו למלחמות בגלל רצון של התפשטות ושליטה על שטחי מרעה טובים ועשירים יותר, צפיפות אוכלוסין ואמונה בתפיסת עולם כזו או אחרת. אבל בודאי שלא עלה בדעתו של אף אחד מן הכובשים האלה לחלוק את האדמה עם הנכבש, אלא אם לא הייתה ברירה בידיו.
היהודים החיים כיום בארץ ישראל אינם יוצאים מן הכלל הזה. הם לא יסכימו לחלוק את הארץ עם הפלשתינאים בשטחים, רק מתוך רצון טוב.
ועם כל זאת אני מרגיש לומר לך שנראה לי שהמקום שבחרת לחיות בו הוא לא סביבת הגידול הטבעית שלך. צא מכאן דניאל! לפני שיהיה מאוחר מדי ותשתקע כאן לעולמים. דווקא בך אני רואה משהו ישראלי אותנטי. זה גם בא לי אולי ממקום רכושני. "אחד כמוך אנו צריכים בארץ".
אי אפשר לומר שלא שמעתי דברים שמזכירים במשהו את הדברים הנחרצים שאמרת. אבל הדרך מלאת הזעם העצור והתשוקה הייתה כאש בעיני. אש זרה.
הזכרת לי בדברים שלך אלי את ספריה הנחרצים והקיצוניים של הסופרת האמריקאית איין ראנד. הייתי מרותק בקוראי את הספרים: "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר". מצאתי שם דברים נסתרים, מחשבות חטא. דברים שנאמרו בבוטות ושהודחקו במשך שנים רבות של חינוך.
נשארתי כאן, בביתה החמים של אינקה, לבד משהלכת והבטתי בחלונות הרטובים שבמעבר לרחוב. חשבתי לעצמי כמה מעט אנו יודעים על העולם. הכל גדול ומפחיד ונסתר ואנחנו מה אנחנו בתוך החלל העצום הזה? עם זאת אני יודע שיש משהו מאד נכון בדרך ההסתכלות שלי על החיים.
בעצם אני בא לומר דברים בשבחה של האי אכפתיות, וגם רוצה שאותה אי אכפתיות תלך ותעמיק ותגדל.
אשמח לקרוא על ההיסטוריה הקרובה והרחוקה. ארצה לצלם ולתעד לספר ולשמוע את הקורה סביב בעולם המופלא הזה. ואולם אין לי כל עניין לסכן את שלומי ושלומם של אנשי שלומי בעבור איזה מלחמה ותהיה זו הצודקת שבצודקות. אני רוצה לחיות, ומעדיף לחיות טוב, דניאל, ואינך יכול למצוא לי ולו רעיון נשגב אחד שאהיה מוכן להיות לו לקורבן.
גם עכשיו שעת בוקר מאוחרת אני יושב כאן שוב צופה אל מה שמעבר לטיפות הגשם הגדולות שדרכן אפשר לראות את הבתים ההולנדים הטיפוסיים. אנשים בדירות צנועות חיים את חייהם הרגילים.
כמה זמן יש לנו כאן על פני האדמה? שבעים שמונים שנה? אם אתה בר מזל אפשר גם לחיות את השנים האלה בבריאות טובה יחסית. ומתבקש אם כן, ולו מבחינה הגיונית גרידא שכדאי לתת לאותו יצר קיומי את המגיע והראוי.
מכל המצוי ונגלה לעין יש המון לראות לדעת להבין ולחוות. ויש עוד המון נסתר ובלתי נראה. ואנו, מה אנחנו יודעים על כל זה?
בשבילי (ואני נזהר לומר ולהדגיש: כרגע) בית הוא לא מקום מסוים באיזו שהיא מדינה. בית הוא מקום בו אתה מרגיש בו נוח וטוב. אולי בכל זאת כאן אנו נפגשים. שהרי בישראל לא הרגשת טוב ונכון. לכן אם יש אידיאולוגיה בכל זאת, אזי היא זו של אי התלות. עצמאות המחשבה, או אי תלות כלכלית למשל עד כמה שהדבר מתאפשר.
ברגע שיהיה מישהו או משהו שינסה לכפות עלי אורח חיים, רעיונות בלתי מתקבלים על הדעת, אני מקווה שיהיה לי את הכוח העוז והתבונה לעזוב ולנוע למקום אחר. העולם הוא גדול ופתוח.
ובמחשבה שנייה לא די.
31 לאוקטובר 1978
