חלק רביעי מתוך יומן מסע בפסטיבל הריינבואו
יום 2 ביולי 1989
הומבולד פארק מדינת נבדה
השכם בבוקר החום בלתי נסבל. אני מתעורר ליום הרביעי שלי בפסטיבל הריינבואו במדבר נבדה. כבר מיד אני חווה סבל. קולות קוראים בראשי: "אני רוצה לצאת מפה, לא טוב לי פה, רוצה קפה עם סוכר, ארוחת בוקר טובה, אני רוצה הביתה…
כל זה מטרטר בראש ולא מניח.
השעה6 7 או 8 קשה לדעת, ולא רק לי אין שעון. באחד המעגלים, לא הרחק מהאוהל של נתן ושלי עומדים כ-100 אנשים ומתרגלים יוגה. אחרים, כל אחד בענייניו. אחד תופר כפתור בחולצה, אחרת שוטפת את גופה בנהר, מישהו מכין קפה ליד מדורה ואני חווה קושי.
מגדיר לעצמי מטרה: למצוא מקום לשתות בו קפה ואולי, אם יהיה לי מזל, אפילו תקווה למצוא אוכל. נתן מגיע לאחר תירגול יוגה, הוא מצטרף ואנו הולכים לאורך הנהר אל מעגל "הכלב העצל", או בשמו האמריקאי: Lazy dog.
יושבים שם כ-20 איש סביב למדורה. במרכז המעגל עומד אנדיאני מבוגר, לראשו בנדנה צבעונית והוא מכין פנקיקים על שלוש מחבתות גדולות. הוא מבטיח לנוכחים שבעוד רבע שעה לערך נאכל כולנו פנקייקים טעימים, כאלו שלא טעמנו מעודנו, טעמם כנופת הצופים…
כידוע, כסף מזומן לא משחק כאן תפקיד. אם ברצונך לרכוש משהו אתה נותן משהו בתמורה.
נתן ואני יושבים וממתינים לפנקייק המיוחד מלאי סקרנות וסבלנות. הבשלן, אדום העור, מבקש עזרה ומדיי פעם מישהו יוצא להביא עצי בעירה, מים או קמח, לעזור במטבח וכיו"ב.
עוברת לה שעה ארוכה ואנחנו עדיין יושבים ומחכים לפנקייקים הנחשקים. נתן מתייאש ומחליט ללכת לחפש אוכל במקום אחר. אני נשאר. רוב רובם של יושבי המקום הולכים ואחרים באים במקומם.
מתי אפשר יהיה לאכול פה פנקייקים? שואלת נערה תמה וברה בשמלה פרחונית.
אהה, אומר האינדיאני בקול שקט ובוטח, עשרים דקות בערך, מעודך לא טעמת פנקייק איכותי שכזה, שווה לחכות…
בכל פעם שהאינדיאני מכריז על לידתו של פנקייק חדש כשהוא הופך את אחת המחבתות אל גוש הפנקיינקים הנערם לכדי מגדל בבל, מגיב הקהל הרעב בקריאות עידוד: אוהו, היי, אההה…
השעות הבאות זוחלות לאיטן כנמלים רוחשות ופנקייקים דקים נערמים בערימה גדולה ומפתה.
"זה ניסוי בבני אדם", אני שח לעצמי וגומר אומר להישאר, "מעודי לא חוויתי רעב אמיתי, הנה הזדמנו לחוש מה קורה כשנפשך המיוסרת יוצאת אל פנקייק נחשק".
מפעם לפעם אדום הפנים מעורר בנו, הנותרים במקום, תקווה באומרו: "אל תלכו לשום מקום, הולכים להיות כאן פנקייקים שלא טעמתם מעודכם, דבש קינמון ותפוח"…
בשטח מתרוצצים שני כלבים גדולים, אחד מהם פוינטר מעורב מתיישב לנוח לא הרחק ממני. כנראה ריח הבישולים הגיע גם לחוטמו וגם הוא כמוני ממתין בסבלנות לבאות. לשונו משתלשלת מפיו ברפיון. לרגע אני רואה את עצמי, כלבים אחים אנחנו, בעצם אין הבדל גדול בינינו. הצרכים הבסיסיים שלנו דומים להפליא, מלאי תשוקה תולים תקווה גדולה בעתיד הנפלא שבוא יבוא אל קרבנו.
חולפות להן 4 או 5 שעות, כך לפחות נדמה לי שכן שעונים אינם תופעה נפרצת כאן.
לפתע מכריז האינדיאני שהפנקייקים מוכנים. שלושה מתנדבים מארגנים אותנו במעגל. אנו אוחזים איש ביד רעהו ומברכים על הפנקייקים ב"אומממ" חרישי ומורעב.
אני פונה משם המום מטעם הפנקייק שאכלתי, מהורהר צועד לאורך שפת הנהר אל עבר אוהל הסיירים שלנו. מישהו קורא בשמי. זאת מרשה שיושבת על שפת הנהר וקוראת ספר ביפנית. לראשה מטפחת ראש המסתירה את תלתליה הבלונדיים, היא לובשת שמלה פרחונית ולרגליה סנדלים. אני שמח לפגוש אותה ולספר לה על הקשיים שלי. יש במרשה משהו מוכר מן העולם שאני בא ממנו, ספקנות. למשמע דבריי היא אומרת שהיא מוצאת שיש כאן הרבה contradiction
כלומר דברים שהם חיצוניים, אולי אפילו על סף זיוף וגם דברים שהם אותנטיים ואמיתיים. היא אומרת שגם היא מתמודדת עם קושי, וגם היא עורכת לעצמה מבחני אישיות פנימיים כי המקום והפנאי מאפשר זאת.
השיחה עם מרשה עוזרת לי להתאפס על עצמי ולהתעודד. אני מלווה אותה מרחק של קילומטר בערך אל מקור המים שממנו אנו שותים ואליו אנו שבים מדיי פעם למלא את בקבוקי המים שלנו. מימי הנהר הנגישים, כך נאמר לכולם עוד ביום הראשון, אסורים לשתייה. הצינור מזרים מי נהר טריים ונקיים שסותנזו. מיד עולה המחשבה שכל מי שגדל והתחנך בישראל היה בודאי מתחלחל לראות את הבזבוז המשווע של מים זורמים ללא הגבלה כל הזמן.
המים הרבים שזורמים תדיר יצרו מעין ביצה גדולה וכמה מטרים משם מתחת לכמה עצים מתקיימת חגיגה. מרשה ואני מתקרבים למעגל גדול של אנשים בו ארבעה גיטריסטים מנגנים כשהם מלווים בכמה מתופפים וכלי הקשה נוספים. מסביבם עומדים, רוקדים ושרים עשרות אנשים. למעשה הם נושאים תפילה כשהמילים החוזרות של הפזמון הוא: "Power to love".
מפעם לפעם אחד הנוכחים/ות מאלתר מילים והשאר מצטרפים לפזמון שחוזר על עצמו שוב ושוב: Power to love.
לפתע פושט אחד האנשים את בגדיו מעליו וקופץ לתוך ביצת הבוץ הסמוכה. ברגע אחד הוא הופך לשחום עור. חברו שעמד לצידו קורא קריאת עידוד לעצמו ומזנק אף הוא עירום אל תוך הבוץ. השניים מתחבקים בתוך שלולית הבוץ הגדולה וברגע הבא אישה מצטרפת אליהם ושלושתם מתחבקים וצוחקים כילדים. עוד כחמישים ילדים ומבוגרים מצטרפים לשחומי העור שרוקדים וקוראים קריאות והמראה מזכיר פולחן של שבט ילידים אפריקאי.
נוצרות שתי קבוצות, בצד אחד עומדים עירומים ושחומים, רוקדים ומשתוללים, בביצת הבוץ, ומסביבם במעגל תומך שרים, אלו שמקיפים אותם ומעודדים, שיר אהבה מרגש. בזה משהו מלא הוד משל התאחדו לרגע שתי אלמנטים מנוגדים, כוח קמאי עוצמתי ופראי הנפגש עם רוח הציווילזציה המביעה תמיכה, רוך ועדנה. וכאילו לחזק את עוצמת רוח האהבה והרוך אל מול "הפראים" מחבקים חברי מעגל האהבה את העומדים לצידם נעים ושרים.
באחד המעגלים יושבים מספר היפים מבוגרים, מגודלי שיער, ומשוחחים בשקט. אני מצטרף אליהם. במעגל נוכחים גם שלושה אינדיאנים זקנים. שניים מהם, חרושי קמטים, יושבים דוממים כפסלים מקשיבים לחברם. האינדיאני מסביר למגודלי השיער שהמצב בכל העולם הולך ומחמיר, האדם הלבן כורת את היערות, הורס את הטבע בעבור בצע כסף. הוא וחבריו האינדיאנים באו לכאן להביע סולידריות עם אנשי "קשת בענן" שמבקשים לעשות שינוי בעולם והם, האינדיאנים, תומכים בפעילות מן הסוג הזה.
אחד ממגודלי השיער, היפי כבן 50 מספר לאינדיאני הזקן שהוא וחבריו מנסים לפעול בכמה חזיתות על מנת לחולל שינוי, אחדים מחבריו יושבים בכלא כתוצאה מההפגנות ופעילויות אחרות כנגד ההרס שהממשלה, אנשי הכסף ובעלי החברות הגדולות מבצעים. זאת מלחמה קשה וארוכה, הוא אומר.
השיחה העציבה אותי ואני מהרהר בליבי עד כמה מעט יכול האדם הפרטי לעשות מול כוחות ההרס.
שעת בין ערביים נעימה ואני יושב ליד האוהל שלי ושל נתן, מקשיב להמיית המים הזורמים בנהר שלפניי. לפתע באה מולי בחורה כבת 25, עירומה לגמרי. היא מבקשת לשוחח עימי. שלושה ימים של שהות כאן עירום חלקי או מלא לא מהווה התייחסות מיוחדת. אני תוהה מה היא רוצה דווקא ממני.
האישה הצעירה עומדת לידי, נמוכה ממני בראש שלם. היא אומרת לי בכעס ותוכחה: "שמעתי שאתה מישראל, אני שונאת את ישראל. אתם הישראלים אכזבה לכל יהודי. תמיד ראיתי את ישראל כמקום מיוחד, אנשים מיוחדים, אמיצים וחכמים. אבא שלי נוסע כל שנה לישראל, ההורים שלי תורמים כל שנה סכומי כסף רבים לישראל. אני לא מבינה איך אתם כיהודים עושים מעשים נוראים כאלה בשטחים הכבושים. תסביר לי איך זה יתכן? זה לא היהודיה שאני רוצה להיות…
אמרתי לה בכנות מה שעלה על שפתיי באופן ספונטני. אמרתי שאניני מייצג את מדינת ישראל, אני אדם פרטי שבא ללמוד וחוות כאן משהו חדש ובלתי מוכר לי, ושהמציאות לטעמי קצת יותר מורכבת מאיך שהיא מציגה את הדברים… כנראה שדבריי הרגיעו את רוחה הסוערת והיא ביקשה ממני שאסביר לה את נקודת המבט שלי לסכסוך.
"אנחנו האמריקאים", היא אומרת, "לא יודעים הרבה מה באמת קורה מחוץ לאמריקה"…
