אנו שמונה אנשים, נוסעים במכוניתה של טלי בדרך אל העולם שמעבר לסמבטיון. עבורי זאת הנסיעה הראשונה לשטחים מאז תחילת האינתיפאדה. בלבי חשש מסוים. האם גם האחרים חשים כך?
אנחנו קבוצה של יהודים, ערבים ישראלים וגרמנים, נוסעים להיפגש עם פלסטינים מעברו השני של הקו הירוק. לראות ולהבין את המצב, לנסות לעזור במידת האפשר, אבל בעיקר להפגין נוכחות ולהאזין למצוקותיהם.
הגוף מיטלטל בנסיעה בין הבורות בכבישים המשובשים שנפגעו בעקבות מעבר הטנקים הישראלים עליהם בדרך לפעולה צבאית.
תחנתנו הראשונה היא בית הספר לבנות בכפר רומאנה שבנפת ג'נין. העוני והמצוקה ניכרים בכל. מבנה הבטון העירום, ללא טיח וללא צבע, זה מקרוב נבנה. חצר בית הספר היא למעשה חצר של בוץ טובעני, עדות לגשם שירד אמש.
את פנינו מקבל מוחמד צאלח. גבר נאה כבן 35. שני אחיו של מוחמד צאלח נהרגו מאש החיילים הישראלים בנסיבות שונות. בעקבות מותם החליט מוחמד להקדיש את מיטב זמנו ומרצו למען השלום. מוחמד מסביר לנו על הקשיים העומדים בפני תושבי הכפר, שרובם מובטלים מעבודה, להמשיך לקיים את המסגרת הזאת לבנותיהם.
אנו נכנסים לאחת הכיתות. רוב הבנות עומדות עטופות במעילים. "אין חשמל", מסביר מוחמד צאדק. "אין חשמל אז אין חימום ואין אור".
"למה הבנות עומדות?" תוהה טלי בקול.
"אין מספיק כסאות", מסביר מוחמד צאדק, "אתם אורחים שלנו ואת הכיסאות הכנו עבורכם בקומה למעלה, אצלנו קודם כל נותנים כבוד לאורחים".
הנערות מחייכות לעומתנו ואני תוהה מה הן חושבות עלינו באמת? אני מתבונן בפנים הצעירות הסקרניות ואינני רואה בעיניהן שנאה או ניכור.
בקומה השנייה נערך מפגש עם מנהלת בית הספר. במפגש אני חש את ההערכה לבואנו המעורבת בחשדנות. "מה לומדות הבנות בשיעור היסטוריה בהקשר של הסכסוך הישראלי פלסטיני?" אני מעז לשאול. המנהלת מכוסה במטפחת ראש לבנה, מתחמקת מתשובה: "אנו לא לומדים את ההיסטוריה החדשה, רק את זו הישנה".
בדרכנו החוצה מכה אחת הנערות בחוזקה על חתיכת ברזל חלוד אות וסימן כי הגיעה שעת ההפסקה.
לעת ערב אנו בברטעה, כפר פלסטיני שחולק על ידי ישראל באופן שרירותי: כאן ישראל שם פלסטין ובאמצע גבול. בחלק הפלסטיני של הכפר אנו נפגשים עם מוסטפא. את עינו השמאלית של מוסטפא מכסה תחבושת גדולה. מוסטפא מתאר בפנינו את אשר ארע לו. לפני כמה חודשים פשטו חיילים על הכפר. הם הודיעו לבעלי החנויות והבתים הסמוכים להם כי עליהם לפנות בתוך חצי שעה את הסחורה מחנויותיהם להתפנות מהמקום. לאחר הזמן הזה יהרסו החנויות והבתים, שכן המבנים אינם חוקיים. מוסטפא, כמו גברים אחרים מהכפר יצאו לעזור במלאכת הפינוי. אחדים מתושבי הכפר שהביעו מחאתם על ההריסה גורשו ביריות. וכך בעודו עסוק בעזרה לאחד הסוחרים נורתה לעברו ירייה אשר עקרה את עינו וחדרה עד ובסמוך למוחו.
"האם אתה שונא את הישראלים?" שואל אחד הגרמנים את מוסטפא
"אינני שונא אותם", הוא עונה, "אבל אני מבקש מהם שיפסיקו להסתגר בבתיהם, מול הטלוויזיה שלהם. שיפסיקו לומר כמה הם כמהים לשלום. אני מצפה מהם שיעשו יותר למען השלום".
נסיעות לשטחים עם שביל זהב אמצע 2005
