אנו מתארחים אצל יעקב רוז. יעקב הוא בן דוד רחוק שלי דרך איזו סבתא משותפת מהונגריה. האגדה מספרת על יוצאי הונגריה היהודים שאם שתי סבתות תלו ביחד כביסה בעיר פלונית, דרבצ'ן לדוגמא, וזה קרה נאמר במאה השמונה עשרה, הרי שכל צאצאיהן במאות הבאות הם קרובי משפחה.
יעקב ואשתו היפה נחי (קיצור של נחמה) מתגוררים בקומה שנייה בבניין של קהילת יהודים חרדים עד מאד, בשכונת בורו פארק אשר בברוקלין. את אביו ואימו החירשת פגשנו כשהגענו לראשונה לארה"ב לפני כמה חודשים. זה היה באישון לילה, כשאיש טוב לב ואשתו, שבאה אתנו במטוס מאירופה, הסיעו אותנו במבוכי ניו-יורק עד ביתם של הרוזים.
אנו מסבים מסביב לשולחן ובו כל טוב בסלון המצוחצח של יעקב. שותים ג'וני ווקר כמו גברים ומשוחחים על העתיד. מה נהיה כשנהייה גדולים? יזהר אומר שהוא רוצה לעסוק בתקשורת, לא יודע מה בדיוק. יעקב היה מאושר לו יכול היה להיות לו ביח"ר קטן או עסק, בית נאה וזמן להקדיש ללימודי גמרא, חומש וגו'. אני אומר שאני רוצה לעשות סרטים. לביים. ואז אני שם לב שאין אנו שואלים את נחי לחלומותיה שלה. אניני מתאפק ושואל למרות מבוכתה ופליאתו של יעקב. היא עונה בביישנות: להיות אישה טובה לבעלה, לגדל ילדים ולתת להם חינוך טוב.
כעבור עשרים שנה ואני מתגורר בגפי במושב אורה על יד ירושלים. יעקב מופיע על סף ביתי. הוא השתנה מאד. מבקש ממני מקום מקלט זמני. להניח ראש לכמה ימים במקום בטוח. בסלון ביתי הקטן הוא מספר לי את הקורות אותו מאז הביקור של יזהר ושלי בביתו שבברוקלין. הוא בעיצומו של מאבק גירושין קשה מנחי אשתו. אולי בגלל התלאות הרבות עד כה נאלץ הוא לעבור לאחרונה ניתוח לב פתוח. הוא מראה לי את תוצאות הניתוח בצורת חתך ארוך לכל אורכו של חזהו ועד בטנו. הפרידה מנחי באה בעקבות רצונו במתינות דתית, אבל נחי לעומתו הפכה עם השנים לאישה מאמינה מאד ואת ילדיהם הרבים היא רוצה לחנך באוהלה של תורה.
אנו מנצלים את קשרי המשפחה שלי. בברוקלין הרבה קרובי משפחה הונגרים חרדים מצד אימא, אלה דואגים לכל מחסורנו ובעיקר לקיבתנו הצעירה והרעבה תדיר. בקווינס אני מתוודע אל קרובי המשפחה מצד של אבא, יהודים במובן מסוים אבל בעיקר גרמנים בני גרמנים. שם בברוקלין חיים בצפיפות כשכל הרחוב שותף מלא לחיים הפרטיים, כאן בבית הגדול בשכונת פלאשינג אשר בקווינס, אנו סופרים לא פחות מ-11 חדרים אבל אנו גוועים לאיטנו ברעב. הדוויש וצלר הישישה בת ה- 70 איננה מורגלת להאכיל את אורחיה, וכך גם בניה: אליוט הכלכלן, וג'רי המשפטן.
אליוט, איש גמלוני בן ארבעים לערך שאיבד את רוב שיערו ורק אניצי שיער מעטרים את פדחתו מסביר ליזהר ולי בהתלהבות כיצד ניתן לפתור את בעיות התחבורה בישראל. הוא מציע שהאנשים ייצאו לעבודה בשעות מגוונות. חלק בשעה 6 בבוקר, אחרים ב-7, וכיוצא בזאת. שנינו תמהים מה קפצה עליו דאגה לענייני התחבורה של ישראל, האין עניינים דחופים מאלה?
על פתחנו מופיעות אינקה וניקי צוהלות ושוחקות. הזקנה סוקרת את הבנות ההולנדיות מכף רגל ועד ראש ומהנהנת בראשה בצער. קודם שהגיעו הבנות הספיקה להתלונן באוזנינו על ארבעת בניה הרווקים: אליוט, ג'רי, פיטר ולני. מדוע אין אף אחד מהם מוצא לו בת זוג שאיתה יקים משפחה. "אולי אני אשמה!" מקוננת היא ופולטת אנחה כבדה.
ארבעתנו, אינקה, ניקי, יזהר ואני יוצאים במכוניתן הישנה שאותה קנו לפני שמונה חודשים ב-75 דולר, ואשר איתה חצו את היבשת עד צפון מערב קנדה ועד מכסיקו בדרום ובחזרה מזרחה.
ניקי מחנה את הדודג' הישנה ליד בניין האומות המאוחדות. לא פחות. אסור להחנות כאן מכוניות שאינן של דיפלומטיים אבל את הבנות מהולנד עובדה זו איננה מטרידה במיוחד. הקנס על חנייה הוא 25$, סכום עתק עבור תפרנים כמונו, אבל הן כאמור לא מוטרדות, שיחפשו אותן באמסטרדם מצדן. מצדנו גם.
כיוון שהן עומדות לעזוב את ארה"ב בקרוב הן מחפשות קונה למכונית שלהן. המחיר שהן מציעות לקונים הפוטנציאליים הוא: 300$. אגב, לפני שמונה חודשים כשרק יצאו למסע הזה סביב ארצות הברית קנו הבנות את המכונית ב-225$. באחת המסעדות של מנהטן הן מציעות את המכונית הישנה לבעל המסעדה. האיש, ספורטאי אמיתי, מסכים לראות את הסחורה. כשהוא מביט במכוניתן המתפרקת מרוב זוקן וניקוטין הוא צוחק צחוק גדול וטופח על שכמן. בתמורה לחוש ההומור שלהן הוא מצייד אותן, חינם אין כסף, בשק ענק מלא לחמניות טריות. נראה לי שאם הן ימשיכו בדרך הזאת בסופו של דבר יתברר כי המכונית באמת שווה הרבה מעבר למחיר ששילמו בעבורה בתחילת הדרך.
שנינו, ככל הישראלים המצויים בגולה ובארץ, לא מתאפקים עוד והולכים לרחוב מדיסון. ברחוב הזה חנות עיתונים מכל העולם. אנו מעיינים בשקיקה בעיתון מעריב. בעיתון מדברים על הממשלה המתפרקת לאיטה. אם כך הכל בסדר, עולם כמנהגו נוהג.
באותה חנות אנו פוגשים מבחר ישראלים שנטשו את המדינה ובאו לחיות בגולה אבל לא יכולים להתנתק באמת. אחד מאותם אלו קונה עיתון בעברית שיוצא בניו-יורק ונקרא: "ישראל אקספרס". הוא אומר לנו: "אנחנו מתחילים להתארגן פה, בקרוב תהייה לנו גם תחנת טלוויזיה בעברית".
אנו הולכים להצגה בברודווי. כל אחד משלם 6$ תמורת ישיבה ביציע מעל היציע. שם ההצגה: "אקוווס", סוס בלטינית. משחקו של הנער המשגל סוסים ומנקר את עיניהם, וגם משחקו של הפסיכיאטר המטפל בו, סביר לדעתנו. אבל קשה לומר שאנו מתלהבים במיוחד, אולי עניין זה קשור באיזה שהוא אופן לכך שאינקה ואני, מוצאים עניין דווקא אחד בשני/ה ולא במה שמתרחש לפנינו על הבמה.
12 בלילה. בדרך חזרה ממנהטן לקווינס מכוניתן של הבנות נתקעת ודווקא על הכביש המהיר. הסיבה פרוזאית למדי: הן שכחו למלא דלק במיכל שהתרוקן עם הזמן. כי זאת יש לדעת: גם מכונית עתיקת יומין תיכנע לבסוף לחוקי הגרוויטציה של כדור הארץ וצריכה שימלאו בה דלק על מנת שתוכל להמשיך לנוע, למרות אמרתו המפורסמת של גלילאו (בעניין אחר כמובן).
ברגעים כאלו אתה למד על האדם בכלל ועל ההולנדיות בפרט. אינקה מוציאה מאי שם בקבוק קולה גדול ואנו, היא ואני, יוצאים לחפש דלק בין התחנות באזור. איש אחד במכונית קדילק ישנה אוסף אותנו בדרך. בין כל תחנות הדלק הסגורות מפאת השעה המאוחרת אנו מצליחים בכל זאת למצוא אחת פתוחה.
ג'רי וצלר מציץ דרך חלון הבית הגדול לקול נקישות השלג שאנו מטילים ביאוש אל חלונו הפונה לרחוב. ניקי ואינקה, ששלג הוא מוצר בלתי נדיר בארצן, מציעות לנסות להעיר את עורך הדין הישן בעזרת כדורי השלג, זאת לאחר ניסיונות כושלים אחרים שלנו להעיר את האיש המסכן.
יש לי הערכה רבה ועמוקה לשתי הבנות הללו. אני לא מכיר הרבה נשים צעירות שמקיפות את יבשת אמריקה במשך שמונה חודשים במכונית רעועה כמו שלהן.
אנו נפרדים מהן בנשיקות וחיבוקים וקובעים להיפגש איתן בארצן שלהן.
7.1.1977
