סיפור ששמעתי במפגש יהודים ערבים במלון השרון בהרצליה ביום חורף גשום וסוער במיוחד מפיו של יהודי דתי.
יום שבת, שהוא יום מנוחה, על פי הקבלה משול או מסמל את העולם הבא.
מספרים על הבעל שם טוב שבאחד מימי השישי פנה לתלמידיו ואמר להם בואו נעלה על המרכבה וניסע עד שנגיע למקום בו תמצא אותנו השבת. כיון שהתלמידים העריצו את רבם הצדיק לא חלקו על רעיונו המוזר, עלו על המרכבה וביחד אתו הפליגו אל תוך היער.
כך רכבו שעות רבות עד שהגיעו לאן שהגיעו. והנה השמש כבר עומדת לשקוע, יום השבת מתקרב ויש להתקין עצמם לכבוד השבת. ואולם נמצאים הם במרכז היער הרחק מכל מקום ישוב.
לפתע ראה הבעל שם טוב בית מט לנפול במרחק הליכה ממקום עצירת הסוסים. הלכו הוא וחסידיו אל הבית.
דפק הבעל שם טוב על דלת הבית. ראה הבעל שם טוב כי בפתח הבית מזוזה משמע כאן גרים יהודים. הנה ידפוק על הדלת ויבקש כי יעזרו היהודים הטובים ויארחו אותם בחצר ביתם.
פתחה את הדלת אישה נוראה. מעולם לא ראו החסידים היראים אישה כה מרשעת ומכוערת. כל כך נבהלו עד שנעתקה נשימתם למראה האישה הנוראה.
פנה אליה הבעל שם טוב במאור פנים ואמר לה: "גבירתי החסודה אנא ממך, מצאנו עצמנו ביער הגדול ומבקשים אנו להתקין עצמנו לכבוד שבת המלכה. האם תואילי בטובך לתת לנו מקום לעשות את השבת. נסתפק גם באורווה מאחורי הבית"..
מיד ענתה לו האישה הנוראה: "הסתלקו מפה נוכלים! אין לי מקום עבורכם. עוד רגע יבוא בעלי האיום ויגרש אתכם מעל אדמתנו". לכו לכם ואל תחזרו.
ואולם הבעל שם טוב לא נתיירא והמשיך לבקש את האישה שתועיל בטובה תעזור להם ותאחסן אותו ואת חסידיו לשבת. עוד הוא מנסה לדבר אל ליבה של האישה והנה הופיע בעל הבית. איש גבוה ומטיל מורא שנראה כמפלצת או חיה איומה. מתאים בכל לאשתו הנוראה.
פנה הבעל שם טוב אל האיש והתחנן לפניו כי יעזור לו ולחסידיו וישכן אותם בחצר הבית באורוותו. חרק בעל הבית בשיניו, עיווה את פניו, ירק על הקרקע לרגלי הבעל שם טוב חייך חיוך רע ואמר: אתן לכם לישון באורווה שלי אך אין אני אחראי לכל אשר יקרה אתכם בשבת בה תשהו בצל קורתי.
הודה הבעל שם טוב לאיש ופנה עם חסידיו לקבל את פני השבת במקום אשר הורה להם בעל הבית.
באותו הלילה רצו התלמידים להתפלל ולסעוד ליבם. נתן להם בעל הבית פת לחם עבשה ומעט יין עבש לקידוש ולא יצא מן האורווה עד שמירר את חייהם של האברכים במיני בדיחות ומעשי קונדס גסים. התענו החסידים ותלו עיניהם בבעל שם טוב שקיבל הכל בנחת ובלב אוהב. כך כל אותו הלילה. בבוקר משביקשו להתפלל כבכל יום שבת, שוב לא הניח להם האיש הרשע והיה מהתל בהם נוגש בהם ומציק.
עם צאת השבת התכוננו החסידים והבעש"ט להמשיך בדרכם. והנה לפתע ראו הם בית מואר באור יקרות ונראה כארמון מן האגדות. והם נמשכים אל פתח הבית כמהופנטים. הנה הם עומדים על סף הבית והדלת נפתחת ואישה יפה טובה עיניים פותחת את הדלת. היא מחייכת אליהם ברוך ובאהבה רבה ומזמינה אותם בקול פעמונים אל תוך הבית שנראה להם כארמון.
בתוך הבית רואים הבעש"ט והחסידים ההמומים את בעלה של האישה וגם הוא איש נאה, גבוה משכמו ומעלה ופניו כמלאך או מלך, ואולם במבט עמוק יותר ראה הבעש"ט את הדמיון של האיש והאישה לאלו שאירחו אותם בשבת הקשה שעברו.
האישה פותחת פיה ואומרת לבעל שם טוב: "רבי אינך מכיר אותי? אני ציפורה הילדה שאתה ואשתך אמצתם אותי כשהייתי ילדה קטנה והורי, שניהם נספו ממחלה קשה. אספתם אותי אל ביתכם וטיפלתם בי במסירות ובנאמנות. אבל יום אחד ואני בת שמונה שנים סירקה אשתך את שערי והכאיבה לי מאד. צעקתי מכאב ואתה רבי לא שמעת. ואולי לא אווית לשמוע.
בשמיים החליטו להעניש אותך על כך בעולם הבא. ואולם אני לא רציתי שתיענש בחומרה. טכסנו עצה בעלי ואני והחלטנו לגרום לך לסבל ביום השבת הזה. משכנו אותך הנה אל המקום הזה אל ביתנו על מנת שתיענש בשבת שהיא משולה לעולם הבא. כך יחסך ממך העונש בעולמות הבאים.
נכתב ביום שישי 21 בפברואר 2003
