הקרנבל הקדום לא היה רק אירוע חגיגי, אלא מנגנון חברתי עמוק. מדובר במרחב טקסי שבו הסדרים הרגילים מתהפכים: היררכיות מתבטלות, הגבוה והנמוך מתערבבים, והגבולות בין קודש לחול מיטשטשים. שורשי הקרנבל בחגיגות היווניות לכבוד דיוניסוס, ולאחר מכן התפתח הקרנבל בנצרות. המילה "קרנבל" משמעותה "סילוק הבשר" או "פרידה מהבשר". באירופה נהגו הנוצרים הקתולים להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך 40 יום או שישה שבועות לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו, תקופה הידועה כ"לנט". לפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה ו"חטאים", שבאיטליה, שווייץ, צרפת, פורטוגל וספרד התלוו למסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות. הקרנבל הגיע לשיאו בימי הביניים, אז היה נחוג במקומות רבים באירופה. בערים הגדולות התארכו החגיגות עד שלושה חודשים.
לפי מיכאיל בכטין, שחקר את תרבות ימי הביניים והרנסנס, הקרנבל הוא רגע שבו אין יוצרים ואין קהל, כולם משתתפים, ואין יראת כבוד כלפי סמכות. במובן זה, הקרנבל פועל כריטואל של היפוך: הוא מאפשר לחברה לפרוק מתחים, לערער על מוסכמות ולחשוף אמת חבויה, לעיתים דרך הומור, לעג וחילול "הקודש".
מנקודת מבט זו, אפשר היה לראות דמיון בין רעיון הקרנבל לבין מה שהתרחש בירושלים בתקופת הקורונה והמחאה החברתית. בכיכר פריז, מוקד ההפגנות, נוצר מרחב ציבורי יוצא דופן שבו הסדר הפוליטי והחברתי הועמד בסימן שאלה.
שמו של בנימין נתניהו עמד במרכז המחאה, אך מעבר לדמות עצמה, היה זה ביטוי רחב יותר של משבר אמון. הרחוב הפך לבמה, והמשתתפים, לא רק מפגינים אלא גם יוצרים, עדים ושחקנים בו זמנית. בתוך השפה החזותית שנוצרה, עלו גם דימויים של חשיפה והסרת מסכות, שהזכירו לי את הסיפור הידוע על בגדי המלך החדשים, רגע שבו הציבור מצביע על מה שנראה לעין, במערומיו.
עבורי זה היה רגע שבו הבנתי שהמצלמה שלי לא יכולה להישאר ניטרלית. לא כשאני עומד בתוך קהל שמרגיש שנשמטת הקרקע מתחת לרגליו. מצאתי את עצמי מתעד את ההתרחשות הזו מבפנים, בתוך ההמון הזועם, המוחה על עוולות ושחיתות. נדמה שהמצלמה הייתה חלק מהאירוע, ופעולת הצילום שלי סחפה אותי לחלק אינטגרלי ומשתתף בקרנבל.
המחאה בכיכר פריז שיקפה, אולי מבלי להתכוון, את אותם מתחים בסיסיים שמלווים את האדם: בין השאיפה לגבוה ולצדק לבין תחושת מגבלה, בין אידיאליזם לבין חומריות, ובין חיפוש אמת לבין נטייה לאשליה. "האמנות אינה פותרת את הסתירות הללו", טען פרידריך ניטשה, מההוגים המשפיעים והביקורתיים של התרבות המודרנית, "אך היא מאפשרת לאדם לשאת אותן". במובן הזה, עבורי, המחאה לא הייתה רק אירוע פוליטי, אלא רגע של חשיפה. רגע שבו משהו במערכת היחסים בין אזרח לשלטון איננו יכול עוד להיות מובן מאליו. ייתכן שזו הייתה המשמעות העמוקה של אותם רגעים: לא רק מחאה פוליטית, אלא התפרצות של מרחב שבו ניתן היה לראות את המציאות באופן אחר, מרחב שבו הסדר הקיים נסדק.
הקרנבל אולי נגמר, אבל התנאים שיצרו אותו עדיין כאן, ומחכים להתפרצות הבאה.
