מסע אלונקות
"מסע אלונקות" (1977) הוא סרט קולנוע ישראלי בכיכובם של מוני מושונוב, גידי גוב ואחרים. את התסריט כתבו דניאל הורוביץ, קובי ניב, רחל נאמן ורנן שור, והצילום נעשה על ידי חנניה בר. במאי הסרט, ג'אד נאמן, שירת בנח"ל המוצנח ובחטיבת הצנחנים כקצין לוחם ומאוחר יותר כרופא גדודי.
תקציר הסרט:
בחלקו הראשון מתאר הסרט "מסע אלונקות" את מסע השפלתו של וייסמן (מוני מושונוב), טירון המתגייס לצנחנים אך אינו מסוגל לבצע את פקודות מפקדיו ומוקע כחלש על ידי חבריו לפלוגה. בחלקו השני, הסרט עוקב אחר דמותו וייסוריו של יאיר (גידי גוב), המ"פ של וייסמן והאחראי למותו המיותר.
המסר של הסרט:
הסרט מנסה לחשוף את הצד האפל של השירות הצבאי, את האלימות וההשתלטות המתרחשות במסגרת הצבאית, ואת הקושי של היחיד להתמודד עם המערכת. "מסע אלונקות" מבקר את המיתוסים והמיליטריזם של החברה הישראלית, "ספרטה של מנוולים" ומעלה שאלות מטרידות על המחיר שמשלם כל צעיר/ה ישראלים בעבור סט ערכים מיליטנטי שעשה קבע בחברה. בסרט מוצגת הדילמה של האינדיבידואל מול הקבוצה שבו מובע הקושי של היחיד בהיותו שונה מהקבוצה. וייסמן מגיע לצבא עם מוטיבציה גבוהה ורצון להשתלב, אך מתמודד עם מציאות קשה בה הוא מתבזה ונדחה. הסרט מציג ביקורת נוקבת על התרבות הצבאית הישראלית והאלימות הגברית הרעילה הרווחות בחברה, הצועדת יד ביד עם היחס המחפיר לנשים.
גיבורי הסרט המרכזיים ושמותיהם
בספרו, "בין מסע אלונקות למגש הכסף" טוען ענר פרמינגר, ששמו של וייסמן נגזר משם יהודי גלותי. "וייסמן עובר במחנה הטירונים השפלות בסיטואציות שמעלים על הדעת סצנות ממחנה השמדה נאצי ויוצרים קונוטציות לשואה. בתחילת הסרט הוא מושפל במקלחות, אחר כך נקבר בידי חבריו בעודו בחיים בשוחה דוגמת קבר שחפר בעצמו, ובהמשך נאנס בידי מפקדו יאיר לשלות את הטרנזיסטור שלו ממחראה". [1]
אם להתחבר לתיאוריה זו היתכן ששמו של יאיר המ"פ, נובע משמו של גיבור המחתרת אברהם שטרן, מנהיג לח"י, הידוע בכינויו המחתרתי: "יאיר". המשפט: "משורה משחרר רק המוות" לקוחה מתוך שיר שכתב, שהפכה למשפט מכונן עבור לוחמי המחתרת שבראשה עמד. דמותו שימשה מופת של הקרבה הרואית על מזבח המדינה שבדרך.
ואולם טוען פרמינגר, יאיר, הצבר הגאה שגרם למותו של היהודי הגלותי וייסמן, אינו מצליח להרוג את הוייסמן שבתוכו. לדעתי הוא דווקא עומד יפה במשימה, עם חזרתו לפקד על פלוגת הטירונים כשהוא משליט טרור ופחד בקרבם.
מתוך הסרט "מסע אלונקות" בתמונה: משמאל עמי טראוב, מימין גידי גוב, ואני מימינו.
בחודש מאי 1975 השתחררתי מהצבא לאחר חצי שנת שירות בקבע. עם שובי מהטיול הגדול בארה"ב ובאירופה התחלתי לחשב את עתידי המקצועי. והנה באחד העיתונים התפרסמה מודעה: מחפשים ניצבים לסרט על הצנחנים. שנים קודם לכן ניטעה בי האהבה לקולנוע והמודעה שראיתי בעיתון הפיחה בי את הרצון והתקווה להשתלב בתחום.
הצטרפתי לפלוגת של בוגרי חיל הצנחנים של גדוד 890 שזה עתה השתחררו מהשירות הסדיר ו"גויסו" לשחק בסרט כניצבים. כבר ביום הצילומים הראשון, על שום היותי קצין וצנחן, ביקש במאי הסרט, יהודה ג'אד נאמן ז"ל, ממני להיות היועץ הצבאי של הסרט ואף "קידם" אותי לתפקיד קטן בסרטו, בתפקיד של אחד המ"מים של הפלוגה.
במשך ימי הצילום ספגתי בפניי וגם מאחורי גבי ביקורת, מאנשי הצוות של הסרט שטענו שהבמאי נענה יותר מדיי להצעותיי שנבעו מהרצון שלו לדבוק באמינות בהלכות הצבא, מה שפגם לדעתם בצד האמנותי של הסרט. הטקטיקה של ג'אד, שפסח על שני הסעיפים על הסט של הסרט, פגעה בסופו של דבר באסטרטגיה, והסרט סובל הן מחוסר אמינות והן ממבנה רעוע.
ועם זאת העבודה לצידו של ג'אד, הייתה עבורי מלמדת מאין כמוה, מה גם שהיה זה ניסיוני הראשון בקולנוע ומזלי הטוב אפשר לי לעמוד לצידו של האיש שעל פיו יישק דבר. ג'אד, איש עדין נפש, רך דיבור, הקשיב רוב קשב לכל הצעה ודעה שעלתה מאנשי הצוות, ללא יוצא מן הכלל, ושקל אותה ברצינות. הערכתי את יכולת ההקשבה שלו. מאידך ראיתי שההתלבטויות הרבות שלו מחלישות את מעמדו כבמאי ופוגעות בעלילת הסרט. הוא לא היה לגמרי מגובש בדרך בה ניהל את העניינים והדבר היה בעוכריו.
למען האמת את הסרט מסע אלונקות ראיתי רק פעם אחת (ועכשיו בפעם השנייה, לצורך העבודה) בהקרנת הבכורה של הסרט בת"א. יצאתי מההקרנה מאוכזב וביקורתי מאוד, הן לגבי אמינותו והן לגבי הדרך בה סופר. לאורך כל הצפייה בסרט חשתי בושה ומבוכה. אני זוכר שהביקורת המרכזית שלי מיד לאחר הצפייה הייתה המבנה הדרמטי שלו. מדוע, שאלתי את עצמי, החליט הבמאי להרוג את הגיבור הראשי שלו באמצע הסרט?
לדעתי אז וגם היום גיבור הסרט, וייסמן (מוני מושונוב), החייל האומלל שמנסה להיות חייל מוצלח בצנחנים, היווה את חוד החנית של הסרט. משחקו היה אמין עליי, להבדיל מהרושם שהיה לי לגבי כמה שחקנים אחרים, שמשחקם סבל מהטקסטים שהושמו בפיהם.
משחקו של גידי גוב גמלוני והתפקיד שלו בסרט שטחי, ולא עורר רגש כלשהו אצלי. בתור מ"פ קשוח היה קשה לי להאמין לו (ואני מוכן להודות שבמידה מסוימת יתכן שאני משוחד ובעל דעה קדומה אודות דמות המ"פ בצבא) וכמאהב וחבר הוא נראה עוד יותר אטום ואנמי. רק לעיתים רחוקות בסרט, כשהוא משחק את עצמו, מתגלה גידי גוב האותנטי, הציניקן המבריק שהוא. לרוע המזל לא השכיל הבמאי לנצל את יכולותיו הקומיות [2]
וכך נותרה דמותו של יאיר המ"פ קפואה וחסרת עמוד שדרה. למען האמת אני זוכר שבעת הצילומים חסתי עליו (על גידי גוב). יש לזכור שבאותה התקופה להקת כוורת הייתה בשיא הפופולריות שלה ומבחינה זו הייתה הבחירה של ג'אד בגידי גוב נבעה ככל הנראה מהפופולריות שלו בקרב הקהל הישראלי של אותם הימים, ללא התייחסות מתאימה לליהוקו בסרט.
אני חושב שהכול מתחיל בתסריט. אם כי במקרים מסוימים יש באפשרותו של במאי כשרוני להפוך כל סיפור למרתק. וכאן, הצגתם של החיילים הטירונים כעדר של אנשים מוסתים, חסרי מודעות וחמלה, למעט חברו לאוהל של וייסמן היא פיגוע באינטליגנציה של הצופה. כשראיתי את הסרט לראשונה אחזה בי פליאה רבה. כיצד ג'אד, איש עדין נפש וחכם, שגם שירת בצנחנים כרופא ואף זכה בצל"ש על טיפול בפצועים תחת אש, מה גרם לו להראות רק צד אחד, בהמי וחסר רגישות מינימלית לגבי אותם חיילים שהיה שותף פעיל בחייהם?
מהלך הסרט
כבר מהפתיחה, בליווי הכותרות של הסרט, אנו צופים בטירוני צנחנים הולכים בסך ושרים שיר וולגרי, גס, שמשאיר טעם רע בפה. למיטב זכרוני, כחייל בסיירת צנחנים, בערך באותה התקופה שבה נעשה הסרט, לטירונים בגדוד צנחנים של אז, ואולי גם היום, אין ולו דקת נשימה לשיר, כל שכן שיר כה מביך וחסר טעם. ואולם יש לזכור, קבוצת הניצבים הזו, המשחקים את עצמם כחיילים בסרט, הם בוגרי גדוד 890 מחזור מאי (אשר בזמנו נחשב לגיוס חלש במיוחד ואף כונה בזלזול: "גיוס מאו מאו" [3] יתכן שהשיר: "התנדב לצנחנים יא בן זונה", השיר הפותח את הסרט, הושר בפיהם של הניצבים, וע"פ הצעתם שלהם לג'אד, הושר רק לקראת סיום שירותם הצבאי.
אחת הדוגמאות לבלבול ולהשטחת הערכים המאפיין את הטקסטים בסרט אפשר לראות באמירה הבלתי הגיונית של יאיר, מפקד הפלוגה: "אין הגיון בצבא", הוא אומר לוייסמן. המשפט הזה, שנאמר מפיו של מפקד פלוגה בצה"ל זעזע אותי, במיוחד בהתחשב ברקע הצבאי שלי כמדריך בקורס קצינים בבה"ד 1 לאורך תקופה של שנתיים. האמירה הזאת הזכירה לי את אימון הפרט שאני עברתי בטירונות הצנחנים במחנה סנור, הסמוך לעיר ג'נין. באימון זה אתה אמור לתקוף מטרות אויב מטווח קרוב, בינוני ורחוק. עם סיום התרגול, שאותה ליווה, עופר חקלאי, קצין מהיחידה מקיבוץ כנרת, שוחחנו, רק שנינו, בדומה לשיחה שהתנהלה על הגבעה, בין וייסמן למפקד שלו:
-"מדוע פעלת כך?" שאל אותי עופר
-"פעלתי כפי שלימדתם אותנו", עניתי לו
-"נכון אבל במקרה הזה", אמר עופר, "תוואי השטח דרש הגיון אחר ואלתור"
-"אני כבר הבנתי", עניתי לו, "שאין הגיון בצבא".
עופר צחק ואמר, "זה לא נכון, בוא ואסביר לך מדוע".
והוא אכן עמד שם, במתינות ובאורך רוח, והסביר על מהות "הראש הקטן" לעומת "הגדלת ראש". הדברים שאמר נחרטו עמוק בליבי ולמעשה זרעו בי זרע אודות האחריות של כל אדם על מעשיו, ללא קשר למקום ולמצב שאליו נקלע.
באחת הסצנות הסרט, לפתע באמצע הלילה, נשמע דרך הטרנזיסטור של וייסמן, קולו של הבדרן והשחקן אורי זוהר. האם זאת מחווה של ג'אד נאמן לבמאי, שטבע חותמו על הקולנוע הישראלי מתחילת שנות ה-60 ובמובנים רבים שינה את פניו. ג'אד היה גם חוקר קולנוע ופרופסור בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וממעט השיחות שהיו לי אתו, בעת צילום הסרט וגם לאחר מכן, פרש בפניי את תשוקתו לעשייה הקולנועית.
ובהקשר זה לעולם לא אשכח כיצד בהאזנה לתוכנית הרדיו "ציפורי לילה" בגלי צה"ל שאותה הגיש אורי זוהר, הוא שוחח עם מאזין שפנה אליו בייאושו וביקש את עצתו. המאזין אמר שיש בו רצון עז לעשות קולנוע אבל אין הוא מצליח להיכנס לתחום. זוהר ענה לו תשובה שהלכה איתי לאורך כל שנות היצירה ועד עצם היום הזה. זוהר אמר לו משהו מעין זה: אם יש לך תשוקה לעשות קולנוע אתה תעשה, תקריב המון, תחווה כישלונות שוב ושוב, אבל אם הרצון שלך אמיתי ואתה מוכן לעשות הכל אזי תעשה, ולא, אני מציע לך, עזוב ובחר לך מקצוע אחר.
בסצנת מסע האלונקות, יאיר המ"פ מגלה הבנה לקושי של וייסמן לעמוד במשימה, אך החיילים במחלקה אינם סולחים לו. הם מקללים אותו, חובטים בו ולאחר שהוא נופל באפיסת כוחות, הם מבטיחים להתנקם בו.
"בסצנה זו שוב בא לידי ביטוי הפחד הקמאי להיכשל במבחן הגבריות מחד, ומתן הכשר וגינוי של תכונות נשיות של רוך וחמלה. כשהוא מביע את אכזבתו, יאיר משווה אותו ל"נקבה". ותגובתו של וייסמן ל"קללה" זו היא: "לא רוצה לשמוע, נשבר לי הזין!" האם בכך הוא מכיר בגבריותו הפגומה? רעיון זה חוזר גם בסצנת המקלחת, בעלת הנופך ההומו-ארוטי, כשכל חברי המחלקה העירומים שמים ללעג את עורו החלק של וייסמן, את חזהו הנשי ואת איבר מינו ש"אפשר להחזיק אותו עם פינצטה".
לאורך הצפייה בסרט, עולה התחושה, כי וייסמן הוא השעיר לעזאזל שתפקידו לאשר, על דרך השלילה, את הגבריות התקנית, בדומה לתפקיד הנשים בפלוגה, המשרתות את הגברים, כולל את צרכיהם המיניים – מוטיב שחוזר ברוב המכריע של סרטי הצבא הישראליים. [4]
כך למשל המג"ד, שנתפס באישון לילה, ע"י יאיר, כשמכנסיו של המג"ד מופשלות, בעודו שוכב בשדה עם הפקידה הפלוגתית, שמקריבה את גופה למען המולדת. וכאן, וגם כפי שנראה, בסרט "העיט", אין מילים ביקורתיות דיין לתאר את יחסם הפוגעני והמקומם של הגברים החיילים והקצינים בשני הסרטים, אל הנשים, שאת חלקן הם אולי אוהבים (אם כי מוזר לקרוא ליחס משפיל בשם: אהבה).
גם דמותה בסרט של החברה של יאיר משונה למדי. היא צצה, פתאום, כמעט במערכה האחרונה של הסרט (במיטה כמובן) והתפקיד שלה תלוש ומיותר. בסצנה הבאה, כשהיא נפרדת מיאיר לפני שהוא אמור לצאת לקרב בחברת חבריו, היא שואלת אותו: "תגיד!" ומיד מוותרת על שאלתה, כי הרי מי היא בכלל שתשאל שאלות. לשווא אנו מנסים לנחש מה רצתה לומר, אולי לשאול אם הוא אוהב אותה? או אם הוא יוצא לקרב במטרה למסור את נפשו למען המולדת? לבמאי פתרונים.
ואגב כך אנו עדים לשיח מאצ'ואיסטי בין קציני הצנחנים, חבריו של יאיר. אחד מהם מספר לחבר'ה על מישהי שבילתה אתו, והם שואלים בנון שלאנט: "הרמת אותה? הרמת אותה?"
בסיום הסרט, כאילו לא למד דבר, חוזר יאיר המ"פ שסרח למחנה הטירונים הארעי, ומעיר אותם בעזרת זיקוקים, מפיל עליהם את אוהליהם ומושך אותם באלימות החוצה. נדמה שכולם, כולל כולם, מקבלים עליהם את הדין. מסתבר, לפי הסרט, שיש רק דרך אחת לחזור בתשובה ולהתקבל כגיבור וכמנצח, התעללות בחיילים הטירונים, וזו תמשיך ואף תגבר. הסרט מסתיים באותו שיר מטופש שפתח אותו: "התנדב לצנחנים יא בן זונה". ואולי זה בעצם המסר של הסרט: החטא הקדמון והגירוש מגן העדן קשור בכלל לאישה, שכן ההתנדבות לצנחנים מתחילה כבר בהולדת הבן, לזונה.
העיט
העיט הוא סרט ישראלי משנת 1981 המבוסס על קטעים מתוך ספרו של יורם קניוק, היהודי האחרון, והועברו לתקופה שלאחר מלחמת יוה"כ. הסרט מתאר את חזרת גיבורו לחיים האזרחיים לאחר מלחמת 73 ועד ליציאתו למלחמה נוספת (מלחמת לבנון הראשונה?).
בין שתי המלחמות מתאר הסרט כיצד הופך הגיבור, בלחץ של החברה סביבו ומתוך האינטרסים שלו, למנציח מקצועי של חללי מלחמה. [5]
"העיט", בבימויו של יקי יושע, יצא לאקרנים באפריל 1981, ועורר סערה ציבורית. הסרט הוקרן בישראל כחודש, אך לאחר תלונות של הורים שכולים, החליטה המועצה לביקורת סרטים ומחזות לצנזר קטעים ממנו. הסרט השתתף בפסטיבל קאן, והוקרן בגרסתו המלאה בפסטיבלים נוספים ברחבי העולם.
את הסרט "העיט" ראיתי בעת לימודי הקולנוע שלי בשיקגו בשנת 1982. הוא הוצג במוזיאון האמנות ( (Art instituteשל העיר, מול האוניברסיטה שבה למדתי. אני זוכר שיצאתי מהצפייה בסרט מופתע עד מאוד. עד לאותה העת הצפייה בסרטים ישראלים בעיני הייתה לי לזרא. התסריט ושפתו, המשחק והעריכה של הסרטים הישראלים שראיתי עד אז גרמו לי לפקפק באמינותם. מודה ומתוודה שבשלב מסוים האכזבה שלי מהסרטים הישראלים של שנות השישים והשבעים, ובתוכם גם מסע אלונקות, שבו לקחתי חלק, גרמה לי להדיר את רגלי מצפייה בסרטים ישראלים.
"העיט" שינה את גישתי. התרשמתי עמוקות, הן מאמינות הדמויות על המסך, מרמת המשחק של גיבור הסרט ורוב שאר שחקני המשנה. כמעט כל סצנה נראתה בעיני מעניינת וככזאת שמוסיפה ותורמת להשתלשלות העלילה. במיוחד התרשמתי מנושא הסרט: היחס למלחמה והשכול שבא בעקבותיה, שעבורי ואולי עבור רוב הישראלים היה בחזקת "פרה קדושה". והנה בסרט "העיט" נשחטה הפרה לעיני כל ועמדה טבוחה ומושפלת. השכול, שגם כיום משמש את פרנסי המדינה, את התקשורת ואת דעת הקהל (עד שזה מגיע לאישי והפרטי) להגדיל ולפאר את האתוס שמקורו במימרה, שאולי נאמרה מפיו של גיבור התרבות הקדמוני, ואולי לא: "טוב למות בעד ארצנו"
על שום הרלוונטיות האכזרית של המציאות הישראלית של המלחמה, אני מוצא לנכון לעבור דרך הסצנות של הסרט "העיט" ולעקוב אחר המסרים העוברים בו לאורכו.
"העיט"- מבט דרך הסצנות בסרט
מדבר סיני, שלושה לוחמי חי"ר ישראלים בודדים בלב המדבר, מתחולל קרב מטווח קצר בין שלושת הלוחמים לבין שלושה חיילים מצרים. מנחם נהרג ראשון כשהוא מסתער, בצורה חסרת אחריות ומיד נהרג. בועז יורה בשלושת החיילים המצרים והורג אותם.
והנה מופיע העיט במערכה הראשונה, רמז לבאות. קבוצה של עיטים חגה מעל הגוויות הטריות. בועז, (שרגא הרפז) גיבור הסרט, קצין במילואים, וחברו צביקה שורדים את הקרב. ואז כמעשה העיט, העוף אוכל הגוויות, מסיר בועז מידו של אחד המתים, שנהרג בהתקלות, את שעון היד שלו ותוחב לכיסו.
הזמן, 1973, מלחמת יוה"כ, המלחמה שגבתה מחיר גדול של חיילים הרוגים ופצועים ישראלים (וגם מצרים, סורים ופלסטינים) וגרמה לישראלים רבים להביט נכוחה אל המציאות לאחר 6 שנות אופוריה. התמונות האותנטיות, בשחור לבן, של המלחמה, ואח"כ לאורך כל הסרט קריין חדשות ברדיו מייצר עבורנו תמונת מציאות קודרת של תוצאות המלחמה וההתפכחות הבלתי נמנעת.
בועז שב משדה הקרב אל העיר הגדולה, תל-אביב, עיר ללא הפסקה. הוא לא מגולח, מדיו מקומטים, החולצה פתוחה ושיער ראשו פרוע, גיבור ששרד את המלחמה. האסוציאציה שלי קרובה יותר לספר המכונן שקראתי אני לאחר סיום השירות הצבאי שלי: "ג'וני שב משדה הקרב".
בלילה בועז הולך ברחוב, ברקע קול גבר ברדיו מספר חוויות מהמלחמה. בועז נפגש עם חנקין (שמעון פינקל), אבא של מנחם. האב השכול, שמשתמש בעברית משובחת של מורה בגימנסיה, מחכה ליד ביתו של בועז על מנת שיספר לו מה אירע לבנו. בועז מספר לחנקין, ככל הנראה על מנת לנחם את האב, שמנחם כתב שיר לפני שנהרג. האב מבקש מבועז שיעשה עמו חסד ויביא את השיר שכתב בנו, פיסת זיכרון מהבן שנפל בטרם עת.
בועז בביתו, עכשיו במראה החדש שלו, מגולח ומקולח, מחפש בספר שירים שיר מתאים עבור חנקין. ברדיו קולה של שושנה דמארי שרה שיר מתקופת קום המדינה, המספר על הפלמ"חניק ששמו דודו, שנהרג בקיבוץ מלכיה. שוב ושוב חוזר האתוס שמנציח ומחדש את המנטליות המיליטריסטית של ישראל, החיה על חרבה מאז ולתמיד. בועז מעתיק שיר שהוא מוצא בספר שירה כלשהו. הוא שורף את קצות הדף למען "אמינותו" ומורח טיפות קפה על הדף. על פניו הבעה של שביעות רצון מהיצירה שלו.
אנו למדים כאן ולאורך כל הסרט על דמותו של בועז. בעיניו המלחמה והמוות הם המציאות האכזרית האמיתית ואילו הכאב והשכול הנלווים אליהם אינם מהותיים. מאוחר יותר נראה כי המין והכסף בעיניו הם ממשיים ואילו האהבה והאומנות אינם מהותיים.
על רקע בתי תל אביב והים חנקין, האב השכול, מקשיב לקולה של אישה שמסבירה את נכונותה להקריב את בנה למולך. בועז מופיע בחולצה בצבע דם ובג'יפ ארגמני פתוח לכל רוח. אולי הג'יפ האדום והפתוח ב'העיט' משמש כמעין מטאפורה, סמל לערפד מוצץ דם או עיט נודד, עוף אוכל גוויות.
בועז נכנס לביתו של חנקין ששמח לראותו. עם כניסתו לבית, בקדמת הפריים עוברים, כבדרך אגב, שני בחורים צעירים כשבידיהם גלשנים. עולם כמנהגו נוהג, האסון נשכח ועתה ממתינים לאסון הבא, כבשירה של חווה אלברשטיין, למילים של דן אלמגור, על אותו הר געש שלמרגלותיו מתגוררים התושבים שיודעים כי בוא יבוא היום שבו הר הגעש יתפרץ, הלבה והאפר יכסה שוב את הכפר ואת תושביו כבעבר:
הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים
כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בעיתונים
שׁוּב תִּתְפָּרֵץ הַלָּבָה מִן הָהָר
וּתְאַיֵּם לִקְבֹּר אֶת כָּל הַכְּפָר.
מַדּוּעַ זֶה לַחְזֹר הֵם מִתְעַקְּשִׁים?
מַדּוּעַ אֶת הַכְּפָר אֵינָם נוֹטְשִׁים
אַחַת וּלְתָמִיד?!
חנקין מציג את בועז לאשתו חסיה (חנה מרון). מן המטבח יוצאת נוגה (אופליה שטראל), חברתו של מנחם שנפל במלחמה. למורת רוחו של האב השכול, חסיה רוטנת שמנחם לא כתב שירים אבל חנקין מתעקש ומסביר לאשתו שמנחם היה איש רגיש ולכן הוא גם כתב שירים. חנקין מדפדף באלבום התמונות הישן ומבקש מבועז שימצא עוד תמונות או דברים שבנו כתב. נוגה החיננית אומרת שהיא "תעזור" לבועז בחיפושיו. רמז לבאות.
חנקין מלווה את בועז לדלת, כשהם מחוץ לבית הוא שם בידו של בועז חבילה של שטרות, תמורה לפועלו של בועז עד כה ובעתיד. הבחור מביע התנגדות קלה אבל לוקח את הכסף ונוסע משם רכוב על הג'יפ האדום.
ארבעה צעירים יושבים מוקפים פסלי אבן וברונזה, בחצר ביתו של צביקה. ברקע שיר של יפה ירקוני, "הן אפשר", שיר מהאתוס הציוני של ראשית המדינה. אולי באמת אפשר שמחר, כלומר בזמן בלתי ידוע, הלוחמים ישובו הביתה והשלום יפציע במלוא הדרו.
בועז מספר לחברו, אגב העברת בקבוק ויסקי ביניהם, על מסכת השקרים שבהם הוא מאביס את אביו של מנחם, על השיר שכיכול כתב ועל הכדור התועה שהרג את מנחם (למעשה מנחם רץ אל מותו המיותר). צביקה (עמי ויינברג) אומר שתמיד כדאי לומר את האמת. בועז מוחה ושואל רטורית את צביקה, על מה כבר יכול היה לספר לאב השכול. על מנחם שהיה קושר זנבות של חתולים בנערותו או מאונן בהפסקות בגימנסיה?
דקדנס תל-אביבי. חברתו של צביקה (ענת עצמון), שבלתה את הלילה עם בועז מתעוררת בבוקר לקול דפיקה בדלת. היא, בסדין לגופה, פותחת את הדלת לנוגה, חברתו של מנחם המנוח. היא מסירה את הסדין מגופה ולובשת חולצה (השחקנית שהתפשטה בסרט "אסקימו לימון" "ובדיזנגוף 99", הפעם דווקא מתלבשת). ברקע קולו העצוב של אורי גולדשטיין, כתב של הערוץ הראשון, משחזר מאירועי המלחמה שהייתה.
בועז מקבל את פניה של נוגה כשלגופו תחתונים בצבע צהוב. ברור שבין השניים רצון לקרבה. כשהיא בגבה למצלמה, עומדת בפתח חדרו, נראית תמונה על הקיר. זאת תמונה מפורסמת של צ'ארלי צ'פלין בחברת גור כלבים הלקוחה מהסרט "A dog's life" משנת 1918. [10]
בועז מתוודה בפני נוגה ואומר לה שאין לו באמת עניין לחפש ולמצוא תמונות של מנחם ובכלל מה רוצים ממנו. היא מסבירה לו שהוא לא צריך להרגיש אשם בכך שהוא חזר חי מהמלחמה ומנחם לא.
בועז עוצר את הג'יפ האדום שלו מול בית משרד הביטחון, אגף השיקום. פקידה מקבלת את פניו. ירדנה (ניצה שאול) היא צעירה יפה ותמימה. על הקיר צילום בשחור לבן של מטוס קרב וכרזה בצבע אדום של חברת רהיטים בשם: "פרימה" (בדקתי, אכן יש חברה כזאת בר"ג). כביכול פרסום סמוי, אבל למעשה צעקני, מאידך הפרסום משרת את סיפור הסרט: מלחמה וביזנס.
ירדנה אומרת לבועז שהשיר שכתב מנחם הוא הדבר החשוב והמרכזי ביותר בכל הקשור להנצחתו. היא מראה לבועז את ספריית ההנצחה. אבל משום מה היא מסבירה לו שהיהדות, על פי דברי רב ידוע, מתנגדת להנצחה, ההנצחה קיימת אך ורק בלב, היא אומרת. טקסט מוזר מפיה של מי שעובדת במפעל הנצחה. היא מוסיפה ומסבירה שהפצועים הקשים ביותר הם דווקא אלו שחזרו הלומי קרב. אולי היא רומזת שבועז בעצם הלום קרב. אם כך הרי יש סיבה ומחילה להתנהגותו המושחתת.
בדירתו, בועז מסביר על רגשות האשם שהוא חש. מנחם מת ועכשיו, הוא אומר לנוגה העירומה, שחולקת את מיטתו, שהוא מרגיש כמו שודד קברים. ]
לילה. צביקה וירדנה משוחחים על יצירת אמנות של צביקה. בועז מבקש מצביקה שיחפש במעונו, שמא ימצא תמונות של מנחם. צביקה מביא כמה תמונות מהשירות הצבאי ומכתב ממנחם שבו הוא כותב על הבנות שהן "טרף קל". שוב דמותו של המת מצטיירת יותר ויותר כמאצ'ו ישראלי חסר חמלה ושטחי להחריד. אולי בעצם הגיע לו למות במלחמה?
אבל ירדנה נעלבת מהדברים שאומרים חבריו של מנחם בגנותו של המת ופונה לצאת משם. בועז רודף אחריה ולוקח אותה עם הג'יפ שלו לביתה. הוא עולה לדירתה הצנועה בטענה שיש לו כאב בטן. ואז בניגוד לרצונה הוא מתפשט ונכנס עירום למיטתה, למעשה הוא אונס אותה. היא, כבקולנוע ובמציאות של אותם ימים (ואולי גם היום), מתנגדת בתחילה אך לבסוף כשהוא מכריע אותה בכוח, היא מתמסרת לו ואף מגלה לפתע את תשוקתה אל המתעלל בה. מה נאמר? בעצם ירדנה הסתירה את רצונה ותאוותה על שום קודים תרבותיים גרידא. גם את מילות השיר הזה כתב דן אלמגור:
כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?
למה את מתכוונת, כשאת אומרת "לא"?
האם ה"לא" הוא "לא" – ובאמת
אולי הוא רק "אולי, אך לא כעת",
או שה"לא" הוא רק "עוד לא"
אולי הוא "או", אולי הוא "בוא"
כי את אומרת "לא" כל כך בחן
שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ"כן.
נוגה ובועז במשרד פרסום. נציג החברה מסביר לשניים על החוברת שמיועדת להנציח את זכרו של מנחם. אגב כך אך טבעי לאיש המבוגר בהרבה מנוגה לחבק אותה, ואף שלפי שפת הגוף אין הדבר נוח לה, היא איננה מראה סימני התנגדות. גם בועז לא מתערב להצלתה, כל זה נראה טבעי ומתבקש הרי. אפשר לראות שאיש הפרסום הוא טיפוס מעשי שעיקר מעייניו נתונים לעסק שלו. על הקיר פרסומת שתופסת את רוב המסך, פרסומת "סמויה" כמובן, מה ששוב מדגיש את גסות הרוח הישראלית שמתכתבת היטב עם ההתנהגות הגברית הפוגענית אל הנשים בסרט.
בסלון ביתו, חנקין מסביר לנוכחים על תרומתו הרבה של בועז להנצחת בנו. הוא מקריא את השיר שכתב כביכול מנחם. אחת הנשים שנוכחת בחדר פונה לבועז ומספרת לו על בנה שנפל גם הוא בקרב. "העיט" מתלבט אם להמשיך ולהיות עוף טורף של גוויות, או לברוח מהגורל שמייעדים לו כולם.
חנקין מלווה את ירדנה אל מחוץ לביתו ואומר לה שלו היה צעיר בשלושים שנים, היה לבטח מתאהב בה. היא עונה לו ואומרת: "ומה זה משנה 30 שנה?" ככל הנראה סצנה זו באה להביע יחס אחר לנשים המאפיין את אותם "אבירים פולנים" שכמעט נכחדו, ובניגוד ליחס המשפיל ועזות המצח של "הצברים" החצופים חסרי המנוח, שבמובן מסוים גם הם עטים על טרפם, והטרף הרי קל, כפי שכבר קבע מנחם במקום אחר, ובועז מוכיח שוב ושוב.
על רקע נוף גולן, סוסים ורוכביהם ושיר של רחל בביצוע הפרברים: "כאן ביתי אל מול גולן". בחדר של המזכירות מפצירים חברי הקיבוץ בבועז לסייע להנציח בנים שנפלו במלחמה. "לא נחסוך באמצעים" אומר אחד מהם (הוא מתכוון למזומנים שיעשירו את כיסו של בועז). ואכן בועז מציע לצביקה, חברו הפסל, עבודה בבניית אנדרטה עבור הקיבוץ לזכר הבנים שנפלו בקרב. בועז מסרב בתחילה אך ההצעה קוסמת לו בסופו של דבר. הנה כי אפשר לשלב כסף עם אמנות.
על רקע שיר של להקת הנח"ל: "הייתי נער", [12] בועז, ירדנה ונוגה עובדים יחד במפעל הנצחה שהקימו. הנה לפי מילות השיר הנער התמים שב מהמלחמה והפך מישהו אחר לגמרי. מי הוא כעת?
"גילחנו הזקן קיפלנו המדים, שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים, העניינים שבים אט, אט למסלולם, לומדים לא להזכיר את אלה שאינם. לומדים לחזור להרגלים הישנים. אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
היה לי נער מאוהב היה לי נער, צלול היה קולו צלולות היו עיניו. הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער אך הילוכו כבד וחתומות פניו".
בועז מדבר בטלפון עם חבר הקיבוץ וממליץ לו לפנות ליורם קניוק שיכתוב דברים לזכרם של הבנים שנפלו. לאור העובדה שיורם קניוק הוא זה שכתב את הרעיון לסרט "העיט" אני תוהה למה התכוון "המשורר", כלומר במאי הסרט. יש כאן כנראה איזו מחווה לפרובוקציה הספרותית שמייצגת מציאות מסוימת ואולי גם משהו עמוק יותר. כשיוצר בוחר להכניס את כותב התסריט כדמות בסרט, הוא כנראה מעוניין לשבור את המחסום בין היוצר והיצירה ובכך להדגיש את המודעות העצמית של הסרט. מסר כזה עשוי לרמוז לצופה שהסרט עצמו הוא חלק מתהליך היצירה, ושיש להסתכל על העלילה לא רק כסיפור מבודד אלא כמשהו שנוצר מתוך מחשבה מודעת על אמנות הסיפור והכוח שלה. הסרטים המשתמשים בטכניקה הזו מבקשים לעיתים לגרום לצופה לחשוב על האופן שבו סיפורים מעוצבים ומשפיעים, כמו גם על הקשר בין המציאות לבין הייצוג הקולנועי שלה. זה יכול להעלות שאלות לגבי אמת ובדיה, ולהתייחס לתסריטאי או ליוצר כדמות אנושית עם התלבטויות ופרשנויות משלו, מה שמוסיף ממד נוסף של מורכבות ועניין. הבחירה לפנות לסופר יכולה לשדר שהיצירה הקולנועית, על אף היותה כלי בידי הבמאי, נבנתה מתוך הרעיון שהסיפור בקולנוע לא עומד בפני עצמו אלא נשען על עולם תוכן רחב יותר של השראה, רעיונות, ותהליך יצירה שמתקיים מעבר למסך.
מכונית "כרמל" ישראלית מגיעה לקיבוץ, ממנה יוצאים: בועז, ירדנה, צביקה ונוגה וגם הסופר יורם קניוק. מזכיר הקיבוץ משבח את הפסל שיצר צביקה שפולט באוזני בועז, עם הסתלקותו של המזכיר מהמקום, שהפסל בעצם עומד הפוך. והרי הכל הפוך, גם המציאות. בטכס לזכרם של חברי הקיבוץ קורא יורם קניוק שיר של אלתרמן. אין אנו שומעים את מילות השיר, אך אולי אפשר לדמיין שמתאים היה להקריא כאן את שירו הידוע: "מגש הכסף":
"אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
בועז מתאר לצביקה על הפוטנציאל האדיר של הקמת עוד ועוד אנדרטאות בקיבוצים שבניהם נפלו במלחמה, וכידוע יש הרבה מהם בארץ. ומדוע להסתפק בקיבוצים?
בועז בביתה של אישה ששכלה את בנה יחידה. היא שכרה את שירותיו המקצועיים, שהרי הפך למומחה לשכול. על רקע שירם של להקת התרנגולים: "אליפלט", שכתב נתן אלתרמן, אודות הנער הצעיר שנהרג, מספר לה בועז סיפור על בחור שנפל בקרב, סיפור שככל הנראה המציא במיוחד עבורה. מתוך הכרת תודה מבקשת האם מבועז שייקח את הבגדים של אורי בנה שנפל. הוא מודד חולצה של אורי אבל החולצה קטנה עליו. אולי זאת מטאפורה, שכן מיד אחר כך כשהיא מרעיפה עליו שבחים על פועלו הוא עונה לה שהוא רק עיט, ציפור שאוכלת נבלות.
בית הקברות בהר הרצל, בועז מגיע עם הג'יפ האדום ועם שותפותיו למיטה ולהנצחת המיתה, נוגה וירדנה יורדות מהג'יפ ונכנסות לבית הקברות. הוא קונה צרור פרחים. הם יושבים ליד אחת המצבות ובועז מטיל את הפרחים על המצבה במעין כעס או זלזול. הוא שואל את נוגה מדוע היא בוכה וירדנה עונה במקומה שהיא בוכה על החבר שלה, מנחם, שנהרג לפני שנתיים. על איזה מנחם היא בוכה, שואל בועז, על זה שקבור כאן או על זה שהוא, בועז, המציא?
אתה לא המצאת כלום, מטיחה בו ירדנה בכעס. מתמיד הנציחו אנשים שמתו. אם אתה היית מת היו אומרים עליך רק דברים טובים. בועז עונה לה שכאן שוכבים 3,000 חיילים "שאכלו אותה", 3,000 ספרים וחוברות זיכרון. "הם מתו ברעש", הוא אומר, "ואני רוצה לחיות בשקט".
בדיון בבית המשפט בועז נאשם שהעלים הכנסות מעסקי ההנצחה שלו. חנקין, אביו של מנחם המנוח, שמשמש כעת יו"ר ועד ההורים השכולים הארצי, מפרט בפני השופט את פועלו המיוחד של בועז שבנה עשרות אנדרטאות, גינות זיכרון, הוציא לאור ספרי הנצחה וכו'. הוא פונה באופן אישי לשופט וטוען כי מה שנשאר להורים השכולים אלו הזיכרונות. ובועז הוא זה שסייע בכל ליבו ומאודו להורים השכולים.
שוט של ת"א שמתחיל ממגדל רדינג, ברקע צפירה, ככל הנראה לרגל יום הזיכרון. בועז במדים, הוא עלה בדרגה, כעת הוא סרן. הוא עומד בפני חיילי מילואים ואומר להם את האמת המרה על מהותה של המלחמה. הוא פוקד עליהם, על כל אחד מהם, לכתוב שיר, שיהיה בכיס, על כל מקרה.
סיכום
בעבודה זו ביקשתי לנתח את המתח התרבותי בין מיליטריזם, שכול ומגדר בקולנוע הישראלי, כפי שהוא משתקף ונחשף בשני סרטים משנות ה-70 וה-80: "מסע אלונקות" (1976) ו-"העיט" (1981). סרטים אלו משקפים את הנורמות החברתיות הישראליות הנוגעות לתפיסת החולשה, תרבות השכול והתייחסות למגדר. באמצעות סיפור העלילה והדמויות הראשיות, סרטים אלו מציבים את ערך ההקרבה במרכז הזהות הישראלית, באופן המשקף גישות תרבותיות הרואיות המשועבדות לרעיון המיליטריזם.
הדמויות המרכזיות והאופן שבו מוצגים "החזק" מול "החלש" מספקים פרשנות קולנועית לתפיסה הישראלית הייחודית של כוח ושליטה אל מול קושי ומצוקה. דמויות הגיבורים, המתמודדות עם אתגרים נפשיים, מייצגות את ערך החוסן הלאומי וגם את המחירים האישיים והחברתיים הכרוכים בכך.
הדגש על גבריות חזקה ולוחמת מדגיש את התפקיד המוגבל המיוחס לנשים ולחלשים במרחב זה, כשהם מוצגים פעמים רבות כזניחים או מנוצלים לתכליות שהן בעיקרן כוחנות ושליטה. דרך העלילה, מושרשת תפיסת עולם מיליטריסטית שמכתיבה יחס נוקשה כלפי מי שנחשב "חלש" או אינו מיישר קו עם האתוס הצבאי.
ביבליוגרפיה
רמי קמחי, הוויסמן הקטן שבתוכנו, ענר פרמינגר, בין מסע אלונקות למגש הכסף, הוצאת רסלינג.
אנציקלופדיה בריטניקה
סנדרה מאירי, מסע אלונקות. https://cinemaofisrael.co.il/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%AA-2/
ד"ר ניצן בן-שאול, לכתוב שיר לפני היציאה לקרב, על תפיסת המלחמה בסרט העיט. ספרות קולנוע. מאזניים, תשרי תשנ"ד אוקטובר 1993. https://www.jstor.org/stable/23941241
[1] רמי קמחי, הוויסמן הקטן שבתוכנו, ענר פרמינגר, בין מסע אלונקות למגש הכסף, תל אביב" רסלינג 2017
עמוד 276
[2] להבדיל למשל מדמותו של השחקן רובין ויליאמס, בסרט "בוקר טוב, וייטנאם", משנת 1987 המתאר את
מלחמת וייטנאם מנקודת מבט סוריאליסטית של שדרן רדיו קומי הנשלח לבדר את החיילים האמריקאים בעת
ימי המלחמה. ניכר היה שבמאי הסרט האמריקאי נתן יד חופשית לשחקן הראשי שלו, ובזכות זו היה הסרט
להצלחה.
[3] המאו מאו- היה שמה של תנועת מחתרת שפעלה בקניה והנהיגה מרד בשנים 1952–1956 כנגד הממשל
הבריטי והשלטון המקומי. הם נשבעו לגרש את כל המתיישבים הלבנים ולהרגם. אנציקלופדיה בריטניקה,
https://www.britannica.com/topic/Mau-Mau
[4] סנדרה מאירי, מסע אלונקות. https://cinemaofisrael.co.il/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%AA-2/
[5] ד"ר ניצן בן-שאול, לכתוב שיר לפני היציאה לקרב, על תפיסת המלחמה בסרט העיט. ספרות קולנוע. מאזניים, תשרי תשנ"ד אוקטובר 1993. https://www.jstor.org/stable/23941241
[6] גם כיום, 2024, אנו במצב של מלחמה בלתי נגמרת, מדיי בוקר, על רקע תמונות דיוקן של חיילים, מופיעה בעיתון הכותרת: "הגיבורים שמסרו את נפשם למען המולדת".
[7] "ג'וני שב משדה הקרב" הוא סיפורו של פצוע אנוש, ג'ו בונהם, חייל אמריקאי צעיר ששוכב בבית חולים ולא מבין מה קרה לו. הוא לא שומע כלום (חוץ מהמחשבות והזיכרונות של עצמו), לא רואה כלום, ולאט-לאט מבין את חומרת פציעתו. הספר העלה לתודעה את המחיר הכבד שמשלמים חיילים; את הטרגיות והאכזריות של מלחמות באשר הן. את הכאב, הפיזי והנפשי כאחד, שנושאים איתם השבים משדה הקרב, ואת מאבקם לחיות חיים מלאים. הסופר דלטון טרמבו מדגיש את אנושיותם של כל אותם חיילים שהחברה תופסת כנתון סטטיסטי או ככלי שרת בידי ממשלות.
[8] ד"ר ניצן בן-שאול, לכתוב שיר לפני היציאה לקרב, על תפיסת המלחמה בסרט העיט. ספרות קולנוע. מאזניים, תשרי תשנ"ד אוקטובר 1993. https://www.jstor.org/stable/23941241
[9] לאורך כל הסרט נעשה שימוש בשירים המייצגים את האתוס הציוני של הקרבה תוך רמז לתשוקה חבויה
למציאות אחרת.
[10] אסוציאציה לסופר יורם קניוק שכתב את הספר: "אדם בן כלב", ספר שנחשב לאחד הספרים המהפכניים
בספרות הישראלית ולאחת מנקודות המפנה בייצוג ובתפיסת השואה בספרות. במרכז הספר ניצב אדם
שטיין, יהודי שניצל מן המשרפות בזכות כישרונו הגדול כליצן. תפקידו של גיבור הסיפור היה לשעשע את
הצועדים אל מותם בדרכם האחרונה, וגם לשמש ככלבו של מפקד המחנה. כזכור גם את סיפור "העיט" שעליו
מבוסס הסרט, כתב קניוק.
[11] אולי הוא בעצם עיט. מינים רבים של העיט מטילים שתי ביצים. גוזל העיט החזק יותר הורג את אחיו לאחר בקיעתו. https://www.britannica.com/animal/vulture
[12] הייתי נער, להקת הנח"ל. מילים: דוד עתיד, לחן: יאיר רוזנבלום.
