התמונה כאן למעלה היא של משפחתה של סבתי, סיציליה וצלר, אשר נולדה בסוף המאה ה-19 בנירנברג, במדינת בוואריה, אשר בדרום גרמניה. סבתי נולדה בשנת 1886 והתמונה צולמה ככל הנראה בשנת 1898 בעיר הולדתה, כשלסבתי מלאו 12 שנים. התמונה הזאת שאליה התוודעתי אך לאחרונה, הביאה אותי לרצון לכתוב עבודה על צילום משפחות במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עם מתן מקום מיוחד בעבודה על משפחות יהודיות בגרמניה של לפני מלחמת העולם הראשונה. שאלת המחקר שבה אעסוק בעבודה: מהי ההיסטוריה של צילום משפחות בגרמניה בכלל ומשפחות יהודיות בפרט? כיצד הצילום מסייע לנו לתיעוד של ההיסטוריה המשפחתית. מה מקומו של התיעוד בצילום כמסייע לנו לזכור את העבר, ללמוד על השורשים שלנו, ולחבר אותנו למשפחה שלנו.
על העיר נירנברג[1]
העיר נזכרת לראשונה בשנת 1050 ברשומות רשמיות כ"נורמברג", אך מקורותיה נעוצים במצודה (הידועה כיום כטירת קיסרבורג) שנבנתה כעשר שנים קודם לכן על ידי המלך הגרמני היינריך השלישי, דוכס בוואריה, שהפך בשנת 1046 לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. היישוב התפתח סביב המצודה, ובשנת 1219 הוענק לעיר את החוקה הראשונה שלה. העיר זכתה במהרה בעצמאות מלאה והפכה לעיר חופשית באימפריה. עד סוף המאה ה-13, נירנברג לא הייתה עוד יישוב מבוצר בלבד. היא התפתחה לעיר של בעלי מלאכה ואזרחים אמידים, ותעשייתה ומסחרה הפכו למקורות ההכנסה העיקריים.
בשנת 1471 נולד בעיר הצייר אלברכט דירר. בתקופת דירר פרחה האמנות בנירנברג כפי שלא פרחה מעולם לפני כן או אחר כך. בשנת 1525 אימצה העיר את עקרונות הרפורמציה, ובשנת 1526 ייסד המלומד והמנהיג הפרוטסטנטי פיליפ מלנכתון שם גימנסיה, אחת הראשונות בגרמניה, שעדיין נושאת את שמו. יחד עם ההומניסט וויליבאלד פירכהיימר, האסטרונום רגיומנטנוס והקוסמוגרפ מרטין בהאים, מעצב הגלובוס הראשון, הניח מלנכתון את היסודות למוניטין של נירנברג כמרכז לימוד בעולם המערבי המתפתח.
בראשית המאה ה-17, הייתה נירנברג בשיאה של התפתחותה הכלכלית והתרבותית, אך עד 1806 היא איבדה את מעמדה כעיר חופשית באימפריה והפכה, תוך חובות כבדים, לחלק ממלכת בוואריה. הסיבות הראשוניות לכך היו המעבר של מסחר עולמי מיבשה לים, בעקבות גילוי אמריקה וגילוי הנתיב הימי להודו, והחורבן של מלחמת שלושים השנים. רק בתחילת עידן התעשייה, כאשר נפתחה הרכבת הגרמנית הראשונה (7 בדצמבר 1835), המקשרת בין נירנברג ופירסט, החלה העיר לפרוח מחדש כמרכז תעשייתי.
על התקופה 1890-1914 בגרמניה
אוטו פון ביסמרק שנודע בכינוי "קנצלר הברזל" היה הקנצלר של פרוסיה ולאחר מכן הקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית, והאדם המרכזי שעמד מאחורי איחוד גרמניה ב-1871. בשנות ה-60 של המאה ה-19, הוביל ביסמרק מספר מלחמות שבאמצעותן איחד את המדינות הגרמניות לאימפריה הגרמנית תחת ההנהגה הפרוסית. לאחר שהצליח לעשות זאת, הוא השתמש במיומנות רבה בדיפלומטיה על מנת לשמר את ההגמוניה הגרמנית באירופה. בתקופה זו, למרות מחלוקות רבות וחששות ממלחמה, נשמר השלום באירופה. ביסמרק העביר את האוכלוסייה הגרמנית תהליך מואץ ביותר של מודרניזציה – ונאבק בתככים הפוליטיים שעלו בעקבות זאת על ידי מתן ייצוג מגוון בפרלמנט והרחבת זכות הבחירה. עם זאת דאג במקביל לנטרל את הפרלמנט מכוחו, ובפועל קיבל לבד החלטות (תחת הנהגתו הרשמית של הקיסר). בשנת 1888 עלה לשלטון וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד. ווילהלם השני היה קיסר גרמניה האחרון, והוא שלט בה עד לכניעתה של גרמניה ב-1918. הוא היה קיסר חזק ואוטוקרטי. הוא גם האמין שגרמניה צריכה להיות מעצמה עולמית, והוא פעל כדי להרחיב את שטחה ואת השפעתה. מדיניותו של וילהלם השני גרמה לעלייה במתיחות בין גרמניה למדינות אחרות, ובסופו של דבר לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, גרמניה הובסה והקיסרות הגרמנית קרסה. וילהלם השני נמלט לגלות, והוא מת בהולנד בשנת 1941.
התפתחות הצילום בסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20
התפתחות הצילום בסוף המאה ה-19 הייתה מהפכה בדרך שבה אנשים ראו את העולם. בעבר, הדרך היחידה לצלם תמונות הייתה באמצעות ציור או צילום מיניאטורי. צילום היה תהליך יקר ומורכב, והוא היה זמין רק לעשירים. עם המצאת הצילום, כל אחד יכול היה להנציח את הרגעים החשובים בחייו. התפתחות הצילום השפיעה רבות על אוכלוסיית אירופה בכלל ובגרמניה בפרט. אנשים החלו להשתמש בצילום כדי לתעד את חייהם, את משפחותיהם, את חבריהם ואת האירועים שהם ראו. צילום הפך לדרך פופולרית לתקשר עם אנשים אחרים ולשתף את החוויות שלהם. התפתחות הצילום גם השפיעה על התרבות האירופית. צילום שימש להנציח את ההיסטוריה, את האומנות ואת המדע. צילום שימש גם ליצירת אמנות חדשה, והוא הפך לאמצעי תקשורת חזק.
על יהדות גרמניה
יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. שורשי הקהילה בגרמניה בהגירת יהודים לא רבים באלף הראשון לספירה, וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה. יהודי גרמניה הרימו תרומה גדולה לחיי התרבות, האמנות, הרוח והמדע של מולדתם. בגרמניה התקיימו קהילות יהודיות עירוניות ספורות ברציפות מאז ימי הביניים, החשובה בהן הייתה פרנקפורט. במהלך המאה ה-17 ואחריה נוסדו או חודשו קהילות רבות בגרמניה. קהילות אלו נוסדו על ידי יהודים שהיגרו מהמרחב הכפרי שבמערב אירופה, ממזרח אירופה ומגורשי ספרד ששאפו לשפר את תנאי חייהם וחיפשו מקומות נוספים להתיישב בהם. כשיהודי שזכה למעמד "יהודי החצר" הוא הצליח להקים קהילה בכך שהביא לעזרתו משרתים ובני משפחה שנזקקו לנותני שירותי דת (רב, שוחט). כך קמה והייתה קהילה של יהודים. ברבות מערי גרמניה הייתה זכות הישיבה בעיר כרוכה בתשלום לשליט העיר.
התיישבותם של בני ובנות משפחתי בעיירה הקטנה קליינהויבך אשר במדינת בוואריה, התאפשרה בזכות המס שנגבה מהם על ידי הדוכס המקומי מאיירבאך. צילום זה הוא דף מתוך ספר המתאר את התיישבות היהודים בעיירה. ברלה וצלר היה הראשון בשושלת משפחתי המתועד כאן, שהתיישב בעיירה קליינהויבך בחודש מאי שנת 1677. סבי, לודוויג וצלר, היה הצאצא האחרון של משפחת וצלר שעקר בסוף המאה ה-19 מהעיירה הקטנה לעיר נירנברג.
כיבושיו של נפוליאון הביאו עמם מתן זכויות ליהודים בערים שנכבשו בגרמניה. גם בפרוסיה, שלא נכבשה, נחקק חוק אמנציפציה בשנת 1812. חוק זה היה חלקי ולא העניק זכויות מלאות ליהודים ובכל מקרה חוק זה בוטל לאחר מספר שנים.
ב-1750 העניק פרידריך השני, מלך פרוסיה כתב פריבילגיה ליהודים, המחלק את היהודים לשני סוגים: יהודי חצר (יהודי חסות), אלו היו היהודים שמהם הפיק השלטון את התועלת הרבה ביותר. הסוג האחר היה של יהודים נסבלים, אנשי הקהילה היהודית ובהם רבנים, חזנים ושוחטים. אלו היו אותם אנשים שפרנסתם הייתה על מתן שירותים לקהילה עצמה והשלטון לא חש שהוא מקבל תועלת מעבודתם. יהודים אלה לא נהנו מהזכויות שקיבלו יהודי החסות, והיו פחות מוגנים מהם. ליהודי החצר הותר להעביר את זכות החסות לאחד מילדיהם לפי בחירתם, אולם לילד אחד בלבד. שאר ילדיהם, אם הורשו להישאר בעיר עברו למעמד של יהודים נסבלים. התקנון אסר על היהודים לעסוק במשלחי היד בהם עסקו העירונים הנוצרים, נאסר עליהם לרכוש בהמות פרט לאותן בהמות ששימשו כאוכל להם עצמם והותר להם לסחור בסוסים. נאסר עליהם לייצר משקאות אלכוהוליים או לסחור במשקאות אלכוהוליים פרט ליין כשר. נאסר עליהם להתיך מתכות יקרות אולם הותר להם לסחור בהן וגם באבני חן. נאסר עליהם לסחור בצמר אבל הותר להם לסחור בבדי מותרות ובפרוות. הותר להם לסחור בסחורות הבאות מפולין ובכאלו הדורשות קשרים מסחריים בארצות אחרות כגון תה, קפה, שוקולד ודבש.
על מעמדם של יהודי גרמניה כותב עמוס איילון בספרו: רקוויאם גרמני:
[2] "עם אישורו ב-1871 של חוק האמנציפציה החדש שהיה תקף לרייך כולו, דומה שהיהודים הגרמנים השיגו, לפחות להלכה, את מטרת מאבקם הממושך. הרייכסטאג החדש ביטל את כל ההגבלות על זכויות אזרחיות ופוליטיות הנובעות מ"הבדלי דת", בלא אחד מן הסייגים של הצו קצר הימים מ-1812. מבחינה חוקית הוכרו היהודים סוף סוף כשווים".
[3] "בין 1871 ו-1878 נבחרו לרייכסטאג שלושים ושישה יהודים (5% מכלל הצירים) מהם 12 מומרים. למרות כל פגמיו נראה שהרייך החדש מעניק ליהודים הגנה טובה יותר מאשר צרפת, אוסטריה ואפילו אנגליה. בהשוואה לאימפריות הצארית והעותומנית, היה זה גן עדן אמיתי".
במאה ה-18 החלה להתפתח בגרמניה תנועת ההשכלה היהודית, שאימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הנוצרית, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של אומות העולם שביניהן חיו היהודים. תוכניתה של ההשכלה, שהובלה על ידי אישים כגון משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל, הייתה להרחיב את אופקיה של האוכלוסייה היהודית ובמיוחד של הנוער היהודי. כמו כן נלחמו המשכילים במה שתפשו כאמונות טפלות בקרב המוני העם.
[4] "כאשר בוחנים את השנים שבין 1888 ל-1914 שנים אלו מצטיינות ביציבות מוסדית (מתינות פוליטית) קדמה טכנולוגית ושגשוג כלכלי. מבחינה צבאית וכלכלית הייתה גרמניה המדינה החזקה ביותר ביבשת אירופה, מלחמות נחשבו יותר ויותר כבלתי סבירות, ולו בשל מחירן הכבד. יציבותה של החברה הבורגנית הייתה מושתתת על שלטון החוק".
כך גם היהודים יכלו להנות מפירות השינויים והתמורות שהתחוללו בגרמניה ואשר חיזקו במידה רבה את מעמדם בקרב הלא יהודים.
[5] "הזינוק החומרי היה מן הסתם הגדול והמהיר ביותר של מיעוט כלשהו בהיסטוריה המודרנית של אירופה. היהודים הפכו לקבוצה החברתית המובילה ביותר בגרמניה".
[6] המפתח להשתלבות חברתית היה טמון ב"בילדונג"[7] וברפורמה דתית. התנועה הרפורמית התרחבה במהירות עצומה. יהודים רפורמים חדלו להתפלל בעברית. הם ביטאו את יהדותם באמצעות טכסים מתוקנים ואת גרמניותם בכך שנטשו את התפילה המסורתית לביאת המשיח "במהרה בימינו". יותר לא כמהו לשוב לארץ המובטחת. גרמניה הייתה ביתם האהוב. בשנת 1886 מנתה האוכלוסייה היהודית בברלין יותר מחמישים אלף, 5% מהסך הכללי. 20% מכל תלמידי בתי הספר התיכוניים היו יהודים. אם מעמדם של היהודים בגרמניה לא היה מצוין, ודאי שהיה נסבל לפחות לגבי האמידים ואפילו מעורר תקוות בעיני האינטליגנציה. נישואי תערובת נפוצו יותר מתמיד.
שום מעמד אחר בגרמניה (או בשאר ארצות אירופה) לא סגד למוסיקה ולתיאטרון כמו יהודי גרמניה של ראשית המאה העשרים. הסופר תיאודור פונטיין שיבח את היהודים הגרמנים על שהם מקשטים את חווילותיהם בחדרי מוסיקה במקום באורוות סוסים ומעטרים את קירותיהם בספרים במקום בפוחלצי ציד ובדיוקנאות של אבות המשפחה".
מעמדם של היהודים בגרמניה באותה התקופה נבע גם ממקומות מגוריהם בערי גרמניה השונים:
[8] "במשך מאות שנים הושפעה המשפחה היהודית וחיי היומיום מהנסיבות הטבעיות, החברתיות, הפוליטיות והכלכליות. השאלה היכן הותר ליהודים להתיישב ולהתיישב עיצבה באופן משמעותי את חיי היומיום היהודיים עד לאמנציפציה החוקית במאה ה-19. הנסיבות השתנו במידה ניכרת מטריטוריה אחת לאחרת, כפי שמראה בבירור הדוגמה של אזור המבורג. דוכסי הולשטיין-שאוונבורג העניקו מעמד חוקי נוח יותר ליהודים בעירם אלטונה מאשר העיר השכנה המבורג. לכן יהודים רבים התגוררו בהמבורג רק באופן זמני בראשית העת החדשה.
לפעמים יהודים מאלטונה הגיעו לעיר רק כדי לעבוד ועזבו בערב. על פי ספר זיכרונותיו של גליקל ואן האמלן, אנשים אלה הסתכנו בשוד בדרכם הלילית הביתה. בעידן המודרני התפרקו מבני המשפחה המסורתיים לפיהם חיי המשפחה היהודיים היו שונים אצל גברים ונשים. במהלך המאה ה-19 חל שינוי כאשר נשים החלו למלא תפקיד שונה הן בחברה והן במשפחה. על פי המסורת היהודית, האישה לבדה אחראית על משק הבית, מה שאומר בעיקר שמירה על מטבח כשר ותכנון החגים. בעוד שמשרתי משק הבית היו תמיד יהודים לפני האמנציפציה, אפילו משפחות אורתודוקסיות העסיקו לא-יהודים במשקי הבית שלהם בתחילת המאה ה-20.
החילון וההתבוללות במעמד הביניים הציעו לגברים ולנשים יהודים הזדמנות להשתתף במידה רבה יותר בעולם הלא-יהודי ולהשתחרר הסביבה היהודית- אורתודוקסית. הדבר בא לידי ביטוי בהשתתפותם התוססת של יהודים ברשת האגודות המתהווה, למשל. כתוצאה מכך נעלמה יותר ויותר ההבחנה בין האוכלוסייה היהודית לבין הרוב החברתי הלא-יהודי.
הקווים המפרידים הנעלמים בין יהודים ללא-יהודים נתקלו בקבלה ובדחייה גם בצד הלא-יהודי. שנות האינטגרציה וההשתתפות החברתית מעולם לא היו חפות מתסיסה אנטישמית. המשפחה הציעה הגנה מפני האנטישמיות של הסביבה הלא-יהודית שבאה יחד עם תהליך ההתבוללות במעמד הביניים.
מתוך המאמר- צילום משפחות בסטודיו בסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה 1914
מהמאמר אנו למדים רבות על צילום משפחות באותה העת. המאמר נכתב ע"י ניקול הודג'ינס מאוניברסיטת בולטימור ואני מביא כאן את הנקודות המרכזיות בו:
[9] "אולפני הצילום המשוכללים או צלמים חובבים שצילמו בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 השתייכו למעמד הגבוה. בני מעמד הביניים והגבוה, גברים ונשים, הצטלמו עבור אותם הצלמים כשמטרתם היא להבליט את עושרם. קציני צבא, חברי פרלמנט, סופרים מפורסמים ושאר מכובדים בעיני עצמם, הצטלמו בפני צלמים ידועים.
"דיוקן משפחתי רשמי יכול להיראות מטעה בדרך כלל. הדברים הראשונים שאנו מבחינים בהם בפורטרט משפחת הם בגדי בני המשפחה, הבעותיהם ומצבם הפיזי, מה שמצטבר לפורטרט קונבנציונלי של משפחה בורגנית מכובדת. עם זאת אין זה ידוע להיסטוריונים איך בדיוק הפך הצילום הפורטרט נכנס לחייהם של משפחות רגילות. כשמדברים על משפחות רגילות הכוונה היא: חנוונים, מכונאים, מורים ועובדי מפעלים שאהבו את רעיון הצילום הפורטרטי.
היסטוריונים ויקטוריאניים מסכימים שצילום בסטודיו היה אפשרי בדרך כלל לעשירים ולבני ובנות המעמד הבינוני גבוה. ואולם אפשר לראות צילומי אלבום ופורטרטים משנת 1870 ואילך גם של אנשים שהיו שייכים למעמד הפועלים. ההוכחה לכך נמצאת בצילומי פורטרט באוספים רבים של מועצות וערים, חנויות לממכר עתיקות ואוספים פרטיים בערים רבות בעולם. נשאלת השאלה כיצד עלה בידם של האנשים הפשוטים להצטלם כשעלות הצילומים הייתה כה גדולה בשנות ה-80 של המאה ה-19? מדוע אנשים רגילים, אנשי מעמד הביניים, בערים תעשייתיות, החלו לאסוף דימויים מצולמים וכיצד הם השתמשו בצילום לבנות את תמונת העבר שלהם.
אחת המוסכמות אודות תחילתו של צילום הפורטרטים הוא שהמצולמים היו מסורים לאידיאלים הבורגניים של אותה העת, קרי ערכים מטריאליים ומשפחתיים, או לפחות ביקשו להתמסר לערכים אלו. חוקרים אחדים מצביעים על כך שבסוף שנות השמונים של המאה ה-19 רוב אזרחי אנגליה וצרפת, יותר משביקשו לעצמם דמוקרטיה וחופש, התאוו להיות חלק מהקונצנזוס.
ללא ספק סימני העושר והצלחה נבעו מתמונות מלבושיהם של אלו שהצטלמו בתמונות הפורטרט. מה גם שמשפחות צנועות ישבו להצטלם מתוך מאמץ של ארשת של כבוד.
"החוקרת פטרישיה הולנד מסבירה שהרושם שהשאירו התמונות הללו גרמו לאחרים לקחת חלק בתופעה. ללא חשיבות המעמד החברתי היה ברור לכל שהמצולמים אמורים לעמוד בסטנדרטים מסוימים של סדר וניקיון, ואם אפשר גם אלגנטיות, מה שיגדיל את המעמד ואיכות הצילום. האם אין אנו מתנהגים באופן דומה כשאנו באים להצטלם בסטודיו של צלם הפורטרטים? ועם זאת לעומת ימינו אנו המצולמים של שלהי שנות השמונים של המאה ה-19 היו צריכים לעמוד בפני אתגרים רבים יותר מאשר היום: זמן ממושך בסטודיו והוצאה כספית גדולה.
רוב חוקרי התרבות ומומחים להיסטוריה של הצילום מצביעים על צילום הפורטרטים המשפחתיים כמעין תרמית מסוימת, בה כביכול המשפחה המצולמת מסתירה בצילום את הבעיות והקשיים ומבליטה רגשות נאצלים, כבוד וגאווה תוך כדי הבעה של משפחתיות מושלמת כביכול בפני המצלמה. אבל כידוע רוב המשפחות בסוף שנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 התמודדו מול בעיות של תחרות, מתח לכל אחד משני המינים, ילדות קשה, מחלות ומוות.
תמונות משפחתיות, היום כאז, לא תמיד מביעות שמחה וזיכרון חיובי של העבר. הן יכולות להזכיר ולרענן זיכרונות מרים של אכזריות, קנאה, קרוב משפחה שנוא או ילדים שעברו ניצול והשפלה.
"צילום משפחתי יכול להיחשב כחלק מרכזי במהפכה התעשייתית השנייה, שינוי רדיקלי בחיי אירופאים רבים בין השנים 1860 ועד 1920. ההתפתחות התעשייתית במערב, עם דגש על התעשייה הכימית נתנה דחיפה משמעותית לכלכלה, לטכנולוגיה ולמצב החברתי מה שאפשר את השינוי הגדול והתפתחות עולם הצילום.
בערים התעשייתיות היה מצב בתי הפועלים ירוד וכך גם איכות הסביבה שבה הם התגוררו. אבל מודעות הפועלים למצבם העגום גבר, גם במישור החברתי והפוליטי. מצב זה השפיע על החינוך והתעשייה וגרם לשינוי רדיקלי של החברה".
[10] "באותה העת הצילום המשפחתי סייע לתאר את המשפחה המודרנית על ידי תיעוד של אירועים ויחסים בתוך המשפחה לאורך השנים. באותה המידה הצילום אפשר ליחידים להביע את הייחודיות שלהם. תמונות אפשרו גם לבני ובנות המשפחה לבטא את רצונם בשותפות ואחדות. אלבומים משפחתיים אפשרו את מה שהתאוו לזכור מחיי המשפחה ואת יקיריהם, בין אם אלו היו סודות משפחתיים או זיכרונות מן העבר הבלתי ידוע. אלבום תמונות משפחתי, אפוא, ביטא את ההמשכיות, כמו גם את השינויים החשובים במשפחה. תצלומים אפשרו לאנשים לזכור את מה שהם רצו לזכור על חייהם המשפחתיים, בין אם אותם זיכרונות היו אמיתות או אשליות קולקטיביות.
"בשנות השמונים של ה-80 של המאה ה-19 התרחשה התרחבות עצומה בתרבות הצילום בשל שילוב של כוחות: ראשית, ההתקדמות הטכנולוגית של השנים שקדמו להן כך הפכו המצלמות לקלות וזולות מספיק כך שיותיר יותר תושבים עירוניים יוכלו להחזיק ולהשתמש בהן בעצמם. במהלך שני העשורים האחרונים של המאה, השכר על עבודה עלה, עלויות המזון היו נמוכות יותר והמעבר לסוף שבוע המודרני נתנו למשפחות הזדמנויות לגלות את הכייף שבצילום. כמו כן כניסתם של ילדים ממעמד הפועלים לבתי ספר יסודיים חדשים, וזאת למרות שלא תמיד התקבלה בברכה על ידי הורים, שהיו רגילים להכנסה הנוספת שקיבלו ילדיהם, עזרה להגדיר את הילדות כתקופה של חיים מלאת פעילויות מיוחדות והישגים שיש לעודד, לשבח ולתעד.
הקמת בתי ספר תיכוניים עירוניים חדשים, אוניברסיטאות ועבודות משרדיות גרמו להגירה של צעירים מהכפר לעיר, ולמפגש עם צלמים שמכרו כרטיסי-ביקור, תמונות סיום, דיוקנאות קבוצתיים וגלויות לשלוח חזרה להורים, סבים, אחים, דודים ודודות".
[11] "בנוסף לדיוקנאות סטודיו, התפתח גם הצילום החובבני, אשר לאחר 1880 התפתח מהעיסוק של האליטה, לזמן פנאי פופולרי עולמי. אלבום התמונות של שנות ה-1890 היה סוג של פייסבוק ויקטוריאני, במובן זה שעשרות או אפילו מאות דיוקנאות נתגלו, הוצגו והופצו ברשתות חברתיות ומשפחתיות. היכולת החדשה "לאסוף" חברים הייתה מעצמה עבור הפרט הפשוט כמו שהיא הייתה עבור האמן או הרשמי שהשתמש בצילום ככלי חקירה.
צילום משפחתי הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית במהלך המאה ה-19. אלבומי תמונות משפחתיים שימשו לא רק לתיעוד אירועים מיוחדים, אלא גם כדי ליצור זיכרונות משותפים ולחגוג את ערכים משפחתיים כמו מסורת, היסטוריה וזהות.
"היו כמה דרכים אחרות שבהן גברים ונשים ממעמד נמוך יכלו להשיג תמונות. קרוב משפחה שנכנס לעסק הצילום יכול היה לספק למשפחה ולחבריו הקרובים דיוקנאות. חבר שהגיע לידיים של מצלמה שנייה או שלישית עשוי היה לחלוק את מזלו עם אחרים. משפחה יכולה גם לחסוך את השילינג או הפרנקים הדרושים כדי ללכת לסטודיו שכונתי צנוע, במיוחד עבור האירוע החשוב של לידה, מוות, נישואין או קידום מקצועי". אם משפחה יכולה הייתה להרשות לעצמה רק פורטרט אחד היה זה בדרך כלל צילום של בעל ואישה".
זאת תמונה של הזוג סיציליה כהן ובעלה לודוויג וצלר, סבי וסבתי. התמונה צולמה ביום חתונתם בשנת 1910 באחת מאולפני הצילום בעיר נירנברג. 4 שנים מאוחר יותר, עם תחילתה של מלחמה העולם הראשונה, התאבד סבי בירייה.
[12] "החל משנות ה-1850, נהגו זוגות מאירופה, שזה עתה נישאו או התארסו, ללכת יחד לסטודיו צילום כדי להנציח את המאורע בתמונה. סוג זה של דיוקן, שנמכר בדרך כלל כצילום בגודל ארון (בין חמישה לשישה סנטימטרים גובה), לפעמים הציג תמונה אינטימית יותר של הזוג מאשר תמונת קבוצה גדולה שנוצרה בחתונה עם קרוביהם. דיוקנאות חתונה של זוגות מהמעמד הפועל החל להופיע בשנות ה-70 של המאה ה-19 והפך נפוץ בשנות ה-90 של המאה ה-19.
תמונות של זוגות נשואים חדשים הביעו את תחושות האופטימיות שלהם, והוצגו בגאווה בבית, וכן בעותקים שנשלחו לקרובים מחוץ לאזור. רוב הזוגות שנישאו מאזורי הפרברים היו תוצר של שידוכים בחסות ההורים, כנסים והחלטות משפחתיות שנעשו לבנים ולבנות בקהילה, בוודאי בקהילה היהודית. לכן, פורטרט החתונה הייתה לו משמעות רבה, מלבד לחתן ולכלה עצמם, גם עבור המשפחות, החברים והעדים בקהילה. תמונות אלו כונו לעיתים "תמונות הארונות" שכן הן הוצבו והוצגו על גבי שידות וארונות בפני כל דיכפין. תמונות אלו, של זוגות נשואים חדשים, היו כה יקרות ערך עבור המשפחות, החברים והקהילה, עד שהם שמרו עליהם במשך שנים רבות, ואף שלחו אותם לקרובי משפחה מחוץ לאזור. דבר זה מדגיש את האופן שבו צילום פורטרטים הפך להיות חלק חשוב מהתרבות והערכים של התקופה".
[13] "היכולת של הצילום לקבע רגעים בזמן אפשרה למשפחות "רגילות" לבנות את סוג הסיפורים האגדיים שפעם היו שמורים לאצילים. הצילום הפך את הסיפורים הללו לזמינים יותר לקהל הרחב, ואפשר למשפחות "רגילות" להראות את חשיבותן בחברה. החתונה הייתה אירוע חשוב בחיי המשפחה, ותמונות החתונה שימשו כדרך להנציח את האירוע ולשמור על הזיכרון שלו. התמונות גם שירתו כדרך להראות את מעמדה של המשפחה בחברה. בתקופה שבה גירושין היו נדירים, תמונות החתונה הפכו לחזית של האיחוד המשפחתי. הם היו סמל למחויבות של בני הזוג זה לזה, וביטאו את תקוותיהם לעתיד.
אלבום התמונות של שנות התשעים של סוף המאה ה-19 היה מעין פייסבוק ויקטוריאני, במובן זה שמאות פורטרטים נשמרו, הוצגו והופצו ברשתות חברתיות ומשפחתיות. היכולת החדשה "לאסוף" חברים היוותה כלי אפשרי כמו על האמן או הפקיד שהשתמש בצילום ככלי חקירה לעבודתו.
[14] "בפני המצולמים עמדה גם אפשרות למצוא מחירים זולים במיוחד עם צלמים עונתיים או נודדים. למרות שמחירי הצלמים הנודדים היו נמוכים, הם התאימו לעתים קרובות לאיכות ההדפסים שלהם, הם הפכו את הפורטרט המצולם בהישג יד של רוב העובדים.
משפחה הייתה יכולה לחסוך כסף כשהאפשרות של יציאה לסטודיו שכונתי צנוע הייתה נגישה, במיוחד עבור האירוע החשוב של לידה, מוות, נישואין או קידום מקצועי.
הכרוניקה החזותית של המשפחה התרחבה לעתים קרובות במהירות לאחר שהילדים הפכו לחלק מהבית. הפופולריות של צילום ילדים מאז שנות ה-60 של המאה ה-19 נבעה מתנועה חברתית-פוליטית רחבה יותר ותרבותית באירופה המערבית, שבמהלכה ילדות הפכה לעולם מיוחד נפרד מעולם העבודה והאחריות של המבוגרים. תינוקות, צעירים תלמידים, כיתות בית ספר יום ונערים מתבגרים הפכו לנושא של גם דיוקנאות סטודיו ותמונות חובבניות.
לצד הדיוקנאות שמגיעים מרגעים טקסיים כמו אישור נוצרי או סיום בית ספר, ילדים ביקרו אצל הצלם כאשר הם קיבלו או סיימו את מסגרת החינוך שבה נמצאו. בעוד שילדים של האליטה והמעמד העובדים קיבלו דיוקנאות פורמליים, רק ילדים עובדים השתמשו בצילום כדי לתעד את הכשרתם או את מיומנויותיהם המתקדמות. הנערים ראו את התמונות הללו כסמל להצלחה שלהם, והמשפחות ראו אותם כדרך להנציח את ההישגים של ילדיהם.
להיסטוריון, תמונות ספונטניות יכולות להיות אף יותר חושפניות מאשר דיוקנאות פורמליים. לאחר שנת 1880, בעלים, נשים והורים החלו להתנסות בצילום בבית.
לפעמים צלם המשפחה ניסה לחקות מוסכמות של סטודיו או אפילו ציוריות, אך לעתים קרובות הוא או היא הלכו אחרי רגעים ספונטניים".
[15] הצילום הגיע לתקופה בהיסטוריה העירונית שבה טקס האבל הגיע לשיאו. כמה דיוקנאות זכו למעמד של סמלי דת בבית המשפחה, כחלק מתהליך האבל, ההנצחה והפולחן של המתים. צילום המתים מעולם לא הפך לטקס אוניברסלי כמו דיוקנאות החתונה, אך המנהג התפתח בכל המעמדות. בין אם תמונה כללה נושא מת או נושא חי שעבר לאחר מכן, התמונה הפכה לאובייקט טעון רגשית עבור חברי המשפחה האחרים, כולל ילדים צעירים שעשויים אחרת לשכוח איך נראתה אימם".
[16] "התמונות של האנשים שנפטרו שימשו גם כדרך להביע תקווה, עצב או מרירות. הצגת והפצת תמונות של אבלים הפכה לדרך נוספת להפגין את הנימוס המתאים של האבל, שהיה כה מרכזי בפולחן המתים של הוויקטוריאניים. המטבע המוסרי משמעותו הוכחת מילוי החובה החברתית של האבל, שנשארה לחלוטין נפרדת מהרגשות האישיים של האדם כלפי המנוח. השחור, הבעת הפנים הרצינית והבדידות שהופיעו בתמונות הקשורות לאבל סימנו את כבודו של האדם להסכם החברתי שחיבר את הקהילה הפרברית יחד. בעולם שבו המוות חדר לחיי אנשים כל הזמן, האבל הבולט היה אמצעי חשוב להפגין את השייכות לקהילה ולשמור על הקשר עם האנשים שנפטרו. התמונות של האנשים שנפטרו היו גם דרך להנציח את זכרו של אדם אהוב. הם יכלו לשמש מזכרת יקרה עבור המשפחה והחברים, וגם דרך להראות את הכבוד וההערכה שאנשים רחשׂו למנוח. התמונות של האנשים שנפטרו היו חלק חשוב מהפולחן של האבל בתקופה הוויקטוריאנית. הן שימשו דרך להביע רגשות, להפגין את הנימוס המתאים של האבל ולנצור את זכרו של אדם אהוב".
אחד הספרים שעוסק באופן נרחב בגישות למוות ולאבל בגרמניה במהלך המאה ה-19 הוא ספרו של אנדראס קילן: "מוות וזיכרונות במאה ה-19.
בספר התייחסות לשימוש בתמונות משפחתיות כדי לתעד ולזכור בני משפחה שנפטרו. בפרק 4, קילן דן בעליית הצילום בגרמניה של המאה ה-19 וכיצד הוא שימש ליצירת צורות חדשות של שיטות אבל. הוא טוען שתמונות משפחתיות הפכו לדרך עבור אנשים לשמר את זכר יקיריהם לאחר מותם. כך נשאר תיעוד חזותי של ההיסטוריה של המשפחה. קילן מציין שהנוהג של צילום תמונות משפחתי עוצב על ידי מגמות תרבותיות וחברתיות רחבות בגרמניה בתקופה זו. למשל, עלייתה של הרומנטיקה הדגישה את חשיבותם של יחסים אישיים ואת הצורך לשמר זיכרונות של יקירי המשפחה שאינם עוד. המהפכה התעשייתית הובילה גם לעלייה במספר המשפחות שהופרדו על ידי מרחק, מה שהפך את התמונות המשפחתיות לחשובות עוד יותר כדרך להישאר מחוברים. קילן מסיק שתמונות משפחתיות מילאו תפקיד משמעותי בשינוי הגישה למוות ולאבל בגרמניה של המאה ה-19. הם עזרו ליצור דרך חדשה לזכור את המתים וסיפקו דרך למשפחות להתמודד עם האובדן. הנה ציטוט מהספר שממחיש נקודה זו:
[17]"התצלום המשפחתי היה דרך חדשה לייצוג מתים, והוא הציע דרך לשמר את זיכרונם אישית ורגשית כאחד. זה היה גם דרך ליצור תיעוד ויזואלי של ההיסטוריה של המשפחה, וזה עזר לשמור על משפחות מחוברים גם כשהם מופרדים על ידי מרחק."
[18] חלק מהתמונות המרגשות ביותר של האבל הגיעו מידי צלמים חובבים. לדוגמה, וויליאם הינדשאו ממנצ'סטר תרם מאמר למגזין של אגודת שיפור mutual improvement society בשם "התקדמות של צלם מתחיל" (Fumbling of an Embryo Photographer) בשנת 1858. המאמר מתחיל כתיאור קומי של גישת הניסוי והטעיה של המחבר לרכישת אמנות הצילום החדשה עדיין, ומציע מספר איורים של טעויות הצילום שלו לאורך הדרך. לקראת הסוף, אנו יכולים לראות את טכניקת הינדשאו משתפרת. האיור האחרון באלבום, דיוקן של ילד קטן, מראה שליטה טכנית. בכותרת מתחת לתמונה אנו למדים שהילד, אולי ילדו של המחבר, מת לפני שהאלבום הושלם. "באור של מוות, צילום הופך למעניין מאוד", כתב הינדשאו, מכיוון ש"דמות היא כל מה שאנחנו יכולים להציל מהקבר".
תיאורו של חובב מוקדם זה חושף את תפקידה המריר של הצילום בחברה עירונית מתקדמת, שעדיין לא הצליחה להביס את הסכנות הנוכחות תמיד של תאונות תעשייתיות ודרכים, כמו גם מחלות ילדים. התמונות של האבל היו דרך להביע רגשות עזים של כאב, אבל גם דרך להנציח את זכרו של אדם אהוב. התמונות הללו היו גם דרך להראות את הכבוד וההערכה שאנשים רחשׂו למנוח. הצילום שימש כדרך להנציח את העבר ולהשאיר זיכרון של האנשים שנפטרו".
מלבד הדגשת השימוש בצילום בקרב זוגות, הורים וילדים, אלבום המשפחה יכול גם לחשוף כיצד גברים ונשים בנו את ההיסטוריה האישית שלהם, כסוכנים בעולם נפרד מתפקידים ביתיים קפדניים אלא כבני אדם חופשיים יותר ופתוחים לאפשרויות שניתנו להם כפרטים בחברה. אפשר לומר שהדבר נכון במיוחד לגבי תפקודן של נשים בעת ההיא.
[19] מחסור בתיעוד ציבורי על רוב חייהן של נשים עשוי להיות בחלקו פיצוי על ידי העושר של תמונות משפחתיות. תמונות משפחתיות יכולות להציג נשים כפעילות בעולם, ולא רק כעקרות בית. הן יכולות להראות נשים בעבודה, בפעילויות פנאי, ועם חברים ובני משפחה. הן יכולות גם להראות את האופנה ועולמן של נשים. כיצד הן ראו את עצמן ואת מקומן בעולם. תמונות משפחתיות יכולות להיות מקור חשוב של מידע על נשים, ויכולות לעזור לנו להבין טוב יותר את ההיסטוריה שלהן ואת מקומן בעולם".
באותה התקופה, נהנו רבים מהצלמים החובבים לשחק עם המצלמה שלהם ולתפוס את הרגעים הקטנים והאקראיים של החיים. הם צילמו את עצמם ואת משפחותיהם במצבים יום-יומיים, ללא פוזות או מאמץ. התמונות האלה נותנות לנו הצצה נדירה אל החיים של אנשים רגילים בתקופה זו. הן מראות לנו איך הם לבשו, איך הם דיברו, ומה הם עשו בזמנים הפנויים שלהם. התמונות האלה הן גם מזכרת חשובה של העבר, והן יכולות לעזור לנו להבין טוב יותר את ההיסטוריה של אנשים רגילים. צלם חובב עשוי למלא את אלבום המשפחה בתמונות שצולמו בעבודה, אוספים של משפחות פועלים. ואף על פי שתמונת החתונה או דיוקן המשפחה הפורמלי עשויים להיות התמונה היקרה ביותר באלבום, התמונות הלא פורמליות הללו הן גם חשובות, מכיוון שהן מראות את האנשים כפי שהם היו באמת.
[20] "קיומם של צילומי משפחה של מעמד הפועלים מראה שאנשים מכל שדרות האוכלוסייה נהנו להביע את עצמם באמצעות צילום על מנת להתגאות בהישגיהם ותכונותיהם. נסיבות מסוימות העלו את הסבירות שאדם או משפחה יצברו צילומים לאורך השנים, כגון דיור הולם, ניידות מקצועית מסוימת, ודרגה של חופש בבחירת פנאי ורוחניות. אלה הם הצרכים הבסיסיים של "מעמד הפועלים המכובד". עם זאת, "כבוד" לא בא מכך לשמור על מראה חיצוני בסטודיו של הצלם, אלא מהכוח, האישיות והעמל של הגברים ונשים של התקופה בה הם חיו. תמונות אבות קדומים חשובות מכיוון שהן מקשרות אותנו לעבר שלנו ומעניקות לנו תחושת שייכות. הם מראים לנו שאיננו לבד, ושהאבות הקדמונים שלנו היו מורכבים ומעניינים בדיוק כמונו.
קיומם של צילומי משפחה של מעמד הפועלים מאתגר את הסטריאוטיפ שאנשים ממעמד הפועלים לא היו מעוניינים בהבעה עצמית או בתיעוד חייהם. תמונות אבות קדומים יכולות להיות מקור מידע רב ערך על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, והן יכולות לעזור לנו להבין את זהויותינו. צילום יכול להיות כלי רב עוצמה לשימור זיכרונות ולחיבור אותנו לעבר שלנו.
בעולם שמשתנה כל כך מהר, ומבלבל כל כך, ומשאיר מעט עקבות", כתב עיתונאי אחד מבולטימור, "תצלומים של האבות הקדומים נותנים לנו 'עדות שמחברת אותנו למשהו אחר. אנחנו לא לבד" הרגשה זו הייתה נכונה, אם לא יותר מכך, עבור אותם אנשים, נשים וילדים מהפרובינציה, שהסביבות שלהם, תעסוקה וחיי היומיום שלהם נותרו במצב של אי-יציבות בסוף המאה ה-19. על ידי יצירת האוטוביוגרפיה החזותית שלהם, משפחה (בין אם של מלך או של פועל מהפרובינציה) יצרה תחושת תודעה בזמן ועל פני ההיסטוריה שהיא חיה. באופן מפתיע ביותר, הקהילה החדשה של זיכרון שהגיעה עם צילום המשפחה צצה באותה עוצמה בפרברי נירנברג כמו בסלונים של ברלין, או באחוזות הגדולות. בסופו של דבר, מושג המשפחה הרגילה של היותה חלק מהיסטוריה גדולה יותר היה ביטוי של החשיבות של צילום המשפחה עבור אנשים מכל מעמדות חברתיים".
[21] "בניית האוטוביוגרפיה החזותית שלהם אפשרה למשפחה (בין אם היא של מלך או של פועל אריגה מהפרובינציה) ליצור תחושת שייכות לזמן ולהיסטוריה שחיה בה. באופן ראוי לציון, הקהילה החדשה של זיכרון שנוצרה עם צילום המשפחה צצה באותה עוצמה בפרברי לנקשייר והנורד כמו בסלונים של לונדון או פריז, או באחוזות הגדולות. בסופו של דבר, המושג של משפחה רגילה להיות חלק מהיסטוריה גדולה יותר התברר, כפי שמציגים לנו היסטוריונים חברתיים, כנכון. מבקרים מוולטר בנימין, סוזן סונטאג וג'ון טיילור ציינו כי משמעותה של תמונה תלויה בכותרת שתואמת אותה על ידי המשתמש בתמונה. במילים אחרות, משמעותה של תמונה היא תמיד לא יציבה, היא משתנה ללא הרף כאשר מיקומה הפיזי והאידאולוגי משתנה.
כאשר תמונה מגיעה אלינו ללא כותרת או הסבר מקורי, אנו נוטים ליצור אחת שמתאימה לאג'נדה התאורטית או האידאולוגית שלנו, אשר עשויה להיות עיוורת למשמעותה הקודמת של האובייקט לאלה שיצרוה או הזמינו אותה. מבקרים, ארכיאולוגים והיסטוריונים תמיד השתמשו בראיות בדרך זו.
עם זאת, אנו יכולים לפחות להודות שאנו משתמשים בתמונות, במקום לטעון שאנו קבעת את "משמעותן האמיתית". למרבה המזל, כפי שראינו לעיל, ישנן אוספים של תמונות שמציעים תווית, הערות, מכתבים נלווים, ציר זמן, עצי משפחה, צאצאים חיים, רישומים מקצועיים או נתונים אחרים שיכולים לעזור לנו להתקרב למה שצילום מסמל לבעליו המקוריים. ואותה משמעות מקורית חשובה לא פחות ממשמעותה העכשווית אם אנו רוצים לעסוק בהיסטוריה.
יכולתו של הצילום להפוך רגעים יקרים אך חולפים של חיי משפחה למסמכים קבועים הפכה אותה לכוח משפיע בתחום היסטוריה משפחתית וזיכרונות. בין השנים 1880-1914, שירותי התחבורה העירוניים המורחבים של הפריפריה, משאבי חינוך, הזדמנויות תעסוקה מגוונות וימי עבודה קצרים יותר נתנו לתושבי המעמד הפועל הזדמנות לבחון מחדש את חייהם בדרכים חדשות. גברים ונשים רגילים עכשיו היו בעלי האמצעים לשקול את הדרך שחוזרת לילדות קדימה לגיל זקנה, את מקומם בקהילה וכיצד הם רוצים שיזכרו אותם. הזמינות ההמונית של הצילום באותה תקופה הפכה את המדיום לכלי של תודעה משפחתית דמוקרטית מודרנית".
צילום משפחות יהודיות בגרמניה של סוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה 1914.
צילום משפחות יהודיות בגרמניה הייתה תופעה פופולרית. היהודים נהגו לצלם את עצמם בסטודיו וגם במרחב הציבורי כדי לתעד את חייהם ואת ההיסטוריה שלהם. התמונות היו לעתים בשחור לבן ולעיתים צבעוניות ומפוארות, ומטרתן הייתה להציג את המשפחות היהודיות באור חיובי.
התמונות מציגות את חיי היהודים באותה תקופה, את ההצלחה שלהם ואת ההסתרה של ההיבטים השליליים של חייהם. התמונות הן גם דרך להבין את היחס של היהודים לגרמניה ואת היחס של הגרמנים ליהודים. התמונות שימשו גם כדי להראות את השתלבותם של היהודים בחברה הגרמנית. היהודים נהגו לצלם את עצמם בלבוש גרמני מסורתי, והם הציבו את עצמם בחזית הבתים והחנויות שלהם. התמונות היו לעתים קרובות דרך להראות לעולם את ההצלחה וההישגים של היהודים. עם זאת, התמונות שימשו גם כדי להסתיר את ההיבטים השליליים של חיי היהודים בגרמניה. היהודים נהגו לצלם את עצמם בעיקר בסטודיו, ולא בבתיהם האמיתיים. הם נהגו גם להסתיר את סימני הדת המאפיינים, כמו הכיפה והטלית. התמונות היו לעתים קרובות דרך להציג את היהודים כבני אדם כמו כולם, אך הן גם תרמו לתחושת הזרות שלהם.
אבל לא כל יהודי אירופה היו שותפים להתערות/התבוללות של יהודי גרמניה בקרב החברה הנוצרית- גרמנית:
[22] "קרוב למאתיים שנה, מימיה הראשונים של תנועת ההשכלה הברלינאית ועד התקופה שלאחר השואה, התקיים מפגש טעון מתחים חברתיים וגדוש פולמוסים דתיים ותרבותיים בין בני הקיבוץ היהודי הגדול ששכן בארצות מזרח אירופה לקהילה היהודית בגרמניה. בגרמניה התרחש כבר מסוף המאה ה-18 תהליך מואץ של אקולטורציה, שעיצב תרבות יהודית–גרמנית מסוג חסר תקדים. אליטות חדשות של יהודים גרמניים אימצו את דפוסי ההתנהגות של הבורגנות בערי מושבם ושינו את לשונם, לבושם והווייתם החברתית".
יהודי גרמניה של סוף המאה ה-19 ועד שנת 1914 השתלבו בחיי החברה, התרבות והפוליטיקה הגרמנית במגוון דרכים. בחברה, יהודים היו מעורבים בתחומים רבים, כולל עסקים, מדע, אומנות, ספרות ופילוסופיה. הם היו גם מעורבים בחיי קהילתם, והקימו מוסדות יהודיים רבים, כגון בתי כנסת, בתי ספר וגימנסיות. בתרבות, יהודים תרמו רבות לספרות, למוזיקה, לציור ולתיאטרון הגרמניים. הם גם תרמו לחיי הבמה הגרמניים, והקימו תיאטראות יהודיים רבים. בפוליטיקה, יהודים היו מעורבים בממשל המקומי והלאומי. הם היו גם חברים במפלגות פוליטיות שונות, כולל המפלגה הליברלית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
השתלבותם של יהודי גרמניה בחיי החברה, התרבות והפוליטיקה הגרמנית הייתה רבה ומשמעותית. היא תרמה להפיכת גרמניה למעצמה תרבותית ופוליטית, והיא גם תרמה להפיכתה של גרמניה למדינה פלורליסטית יותר. עם זאת, השתלבותם של יהודי גרמניה לא הייתה ללא אתגרים. הם עדיין נתקלו באנטישמיות, והם עדיין לא היו שווים לגרמנים לא יהודים בכל ההיבטים.
היחס של הנוצרים הגרמנים אל היהודים באותה התקופה היה מורכב. מצד אחד, היו יהודים רבים שהשתלבו בחברה הגרמנית והצליחו בתחומים רבים. מצד שני, היו גם יהודים רבים שנתקלו באנטישמיות, כולל אלימות ופגיעה. אחת הסיבות לאנטישמיות בגרמניה הייתה הדת. הנצרות היא דת אברהמית, כמו היהדות, אך יש לה אמונות ומנהגים שונים. הנוצרים הגרמנים ראו ביהודים כמי שסירבו לקבל את ישוע המשיח כמשיח, והם האמינו שהיהודים אחראים למותו של ישו. סיבה נוספת לאנטישמיות בגרמניה הייתה הכלכלה. יהודים רבים היו מעורבים בעסקים, וחלקם הפכו לעשירים מאוד. הנוצרים הגרמנים ראו בכך איום על מעמדם הכלכלי, והם האמינו שהיהודים מרמים ומנצלים את הגרמנים הלא יהודים. חלק מהאליטות הנוצריות היו סובלניות וקבלו את היהודים. הם האמינו שכל בני האדם שווים, ללא קשר לדתם או למוצאם. הם תמכו בזכויות אזרחיות ליהודים, והם תרמו לקהילה היהודית. חלק מהאליטות הנוצריות היו אנטישמיים והכפישו את היהודים. הם האמינו שהיהודים נחותים מהם, והם האשימו אותם בדברים כמו רווחה, שחיתות ורצח של ישו. הם תמכו בהגבלות על היהודים, והם תרמו לתנועות אנטישמיות.
הנה כמה דוגמאות לאנשים מהאליטה הנוצרית בגרמניה שגילו סובלנות וקבלה כלפי היהודים:
המשורר והסופר פרידריך שילר (1759-1805) האמין שכל בני האדם שווים, ללא קשר לדתם או למוצאם. הוא כתב שירים וספרי שירה ששיבחו את היהודים והציגו אותם באור חיובי.
הפילוסוף והמתמטיקאי גוטלוב פרידריך וילהלם לאונרד אוילר (1707-1783) האמין שהיהודים הם נכס לגרמניה. הוא תמך בזכויות אזרחיות ליהודים, והוא תרם לקהילה היהודית.
המדינאי והמשורר לאופולד פון דר רינק (1752-1823) האמין שהיהודים הם חלק מהחברה הגרמנית. הוא תמך בהגבלות על היהודים, אך הוא גם תמך בזכויות אזרחיות ליהודים.
לעומתם הנה כמה דוגמאות לאנשים מהאליטה הנוצרית בגרמניה שגילו אנטישמיות והכפישו את היהודים:
המשורר והסופר יוהאן וולפגנג פון גיתה (1749-1832) האמין שהיהודים נחותים מהגרמנים. הוא כתב שירים וספרי שירה ששפטו את היהודים והציגו אותם באור שלילי.
המדינאי וראש הממשלה הגרמני אוטו פון ביסמרק (1815-1898) תמך בהגבלות על היהודים. הוא האמין שהיהודים הם איום על המדינה הגרמנית, והוא תרם לתנועות אנטישמיות.
הפילוסוף והסופר פרידריך ניטשה (1844-1900) האמין שהיהודים הם גורם לריקבון בחברה הגרמנית. הוא כתב ספרים ושירים ששפטו את היהודים והציגו אותם באור שלילי.
יהודים ונוצרים בגרמניה של המאה ה-19 התייחסו לצילום סטילס ולצילום בסטודיו בדרכים שונות. חלק מהם ראו בהם דרך חדשה ומרעננת לתעד את חייהם, בעוד שאחרים ראו בהם סכנה פוטנציאלית לאמונותיהם ולערכיהם. היהודים היו חלוצים בתחום הצילום בגרמניה. הם היו הראשונים להקים סטודיו צילום, והם היו הראשונים להשתמש בצילום כדי לתעד את חיי הקהילה שלהם. היהודים גם השתמשו בצילום כדי להביע את זהותם היהודית. הם צילמו תמונות של בתי כנסת, מנהיגים יהודים ואירועים יהודיים.
הנוצרים, לעומת זאת, היו ספקנים יותר כלפי הצילום. הם חששו שהצילום יפגע באמונה שלהם. הם האמינו שהצילום יכול לשמש כדי להעתיק את התמונות של ישו והבתולה הקדושה, וזה יהיה חטא. הנוצרים גם חששו שהצילום יגרום לאנשים לשכוח את העבר. הם האמינו שהצילום יהיה דרך קלה יותר לתעד את ההיסטוריה, וזה יגרום לאנשים לשכוח את המסורות שלהם.
למרות הספקנות של הנוצרים, הצילום הפך לפופולרי בגרמניה במהלך המאה ה-19. סטודיו צילום נפתחו בכל רחבי המדינה, והאנשים החלו לצלם תמונות של עצמם, משפחותיהם ואירועים שלהם. הצילום הפך לדרך חדשה ומרעננת לתעד את החיים, והוא עזר לאנשים להבין את העולם סביבם טוב יותר. במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, צילום סטודיו הפך פופולרי יותר ויותר בגרמניה, כאשר משפחות רבות בחרו להצטלם בסטודיו מקצועי. דיוקנאות סטודיו אלה הציגו לעתים קרובות משפחות שלמות, לבושות במיטב בגדיהן ומצטלמות בתנוחות רשמיות.
כמה מאולפני צילום הסטודיו הפופולריים בתקופה זו בגרמניה כללו את סטודיו קרל טאופל בברלין, ה- F.A. סטודיו Oeser בדרזדן, וסטודיו Rudolf Dührkoop בהמבורג.
אחד המאפיינים המרכזיים של דיוקנאות משפחתיים אלה היה אופיים הצורני, כאשר בני המשפחה מסודרים בדרך כלל בצורה פוזתית ומורכבת. השימוש באביזרים היה נפוץ גם הוא, כאשר משפחות הצטלמו לעתים קרובות עם רהיטים או פריטי נוי אחרים כדי ליצור סצנה מורכבת יותר.
היבט מעניין נוסף של דיוקנאות משפחתיים בתקופה זו היה השימוש בטכניקות ריטוש. צלמים לעתים קרובות נגעו בתמונות שלהם כדי לשפר את המראה של מושאי הצילום שלהם, להחליק קמטים ופגמים אחרים.
באופן כללי, דיוקנאות משפחתיים מתקופה זו מספקים הצצה מרתקת לנורמות החברתיות והתרבותיות של התקופה, כמו גם להתפתחות הצילום כצורת אמנות.
דיוקנאות משפחתיים מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בגרמניה יכולים לספר לנו הרבה על הנורמות החברתיות והתרבותיות של אותה תקופה. לדוגמה, התנוחות והלבוש הפורמליים של בני המשפחה בדיוקנאות אלה מצביעים על דגש על תקינות ומעמד חברתי. השימוש באביזרים ובסצנות מבוימות יכול לחשוף גם היבטים של חיי משפחה וערכים, כגון החשיבות המיוחסת לרכוש חומרי והרצון להקרין תדמית מסוימת של הצלחה או מכובדות.
בנוסף, התפתחות הצילום כצורת אמנות ניכרת בפופולריות הגוברת של דיוקנאות סטודיו בתקופה זו. התקדמות הטכנולוגיה אפשרה תמונות מפורטות ואיכותיות יותר, בעוד צלמים החלו להתנסות בטכניקות חדשות כגון ריטוש ותאורה. עלייתו של צילום הסטודיו הביאה גם לגל חדש של צלמים ואולפני צילום מקצועיים, מה שהוביל לתעשייה הולכת וגדלה של צילום פורטרטים.
באופן כללי, דיוקנאות משפחתיים מתקופה זו מספקים חלון ייחודי אל העבר, ומאפשרים לנו להבין לא רק את חייהן של משפחות בודדות אלא גם את ההקשר החברתי והתרבותי הרחב יותר שבו הן חיו. הם משקפים גם את התפתחות הצילום כמדיום ואת הדרכים שבהן נעשה בו שימוש כדי לתעד ולחגוג את חיי המשפחה.
מספר צלמים יהודים הקימו גם הם בתי סטודיו מצליחים בתקופה זו, כמו משה ישראל בברלין ויעקב הילסדורף בפרנקפורט. צלמים אלה לא רק תיעדו את החיים היהודיים, אלא גם תרמו להיסטוריה הרחבה יותר של הצילום כאמנות.
זהו העמוד הראשון וכריכת הספרון המתאר את סיפורה של הקהילה היהודית בעיירה קליינהוייבך שבמדינת בוואריה. 350 שנים התגררו בה בני ובנות משפחתי. עם עליית הנאציזם, בשנות ה-30 של המאה הקודמת נפוצו לכל עבר.
עם עליית השלטון הנאצי בגרמניה בשנות השלושים, משפחות יהודיות רבות נאלצו לברוח מהמדינה, ודיוקנאות משפחתיים וחפצים אחרים אבדו או נהרסו לעתים קרובות. כיום, דוגמאות ששרדו של דיוקנאות משפחתיים יהודיים מתקופה זו הן תיעוד היסטורי חשוב, המספק תובנה על חייהן של משפחות יהודיות בגרמניה לפני השואה.
סיכום
אי אפשר להמעיט בחשיבותם של תמונות המתעדות את ההיסטוריה המשפחתית. היסטוריה משפחתית חשובה מכיוון שהיא יכולה לעזור לנו להבין מי אנחנו ומה השורשים שלנו. היא יכולה ללמד אותנו על החיים של אבותינו, על המקום שממנו הם באו, ועל התרבות שלהם. היסטוריה משפחתית יכולה גם לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר, את העדפות שלנו, את האישיות שלנו, ואת הערכים שלנו. תיעוד של תמונות בסטודיו ובכלל חשוב מכיוון שהוא יכול לעזור לנו לשמר את הזיכרונות שלנו. תמונות יכולות לתעד אירועים חשובים בחיים שלנו, כמו לידה, נישואין, הולדת ילדים, ועוד. הן יכולות גם לתעד את השינויים שאנחנו עוברים עם השנים, ואת האנשים שאנחנו אוהבים. תיעוד של היסטוריה משפחתית הוא תהליך מרתק ומעשיר. זהו תהליך שיכול לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר, את המשפחה שלנו, ואת העולם סביבנו.
צילום הוא כלי חשוב מאוד לתיעוד של היסטוריה משפחתית. תמונות יכולות לתעד אירועים חשובים, אנשים, מקומות, ותחושות. הן יכולות לעזור לנו לזכור את העבר, ללמוד על השורשים שלנו, ולחבר אותנו למשפחה שלנו. צילום הוא גם דרך נהדרת להביע את היצירתיות שלנו.
אנחנו יכולים לצלם תמונות שיהיו יפות, מרגשות, ומרתקות. אנחנו יכולים גם להשתמש בתמונות כדי לספר סיפורים, להעביר מסרים, ולבטא את עצמנו. צילום הוא כלי רב עוצמה שיכול לעזור לנו להבין את העולם סביבנו, את האנשים שאנחנו אוהבים, ואת עצמנו. זהו כלי שיכול לעזור לנו ליצור זיכרונות, לשמר את העבר, ולחבר אותנו למשפחה שלנו. להלן כמה דוגמאות לחשיבות של צילום בתיעוד של היסטוריה משפחתית: תמונות יכולות לתעד אירועים חשובים בחיים שלנו, כמו לידה, נישואין, הולדת ילדים, ועוד. הן יכולות גם לתעד את השינויים שאנחנו עוברים עם השנים, ואת האנשים שאנחנו אוהבים. תמונות יכולות לעזור לנו ללמוד על החיים של אבותינו, על המקום שממנו הם באו, ועל התרבות שלהם. תמונות יכולות לעזור לנו להבין את עצמנו טוב יותר, את העדפות שלנו, את האישיות שלנו, ואת הערכים שלנו. תמונות יכולות לעזור לנו ליצור קשר עם בני משפחה שאינם נמצאים בסביבתנו. תמונות יכולות לעזור לנו לשמר את הזיכרונות שלנו ולהעביר אותם לדורות הבאים. אם אתם מעוניינים לתיעוד של היסטוריה משפחתית, אני ממליץ לכם להתחיל לאסוף תמונות. אתם יכולים למצוא תמונות בתוך המשפחה, באינטרנט, ובארכיונים. אתם יכולים גם לצלם תמונות של האנשים, המקומות, והאירועים החשובים בחייכם. צילום הוא דרך נהדרת לתיעוד של היסטוריה משפחתית. זהו כלי רב עוצמה שיכול לעזור לנו להבין את העולם סביבנו, את האנשים שאנחנו אוהבים, ואת עצמנו.
ביבליוגרפיה
[1] נירנברג- אנציקלופדיה בריטניקה
[2] רקוויאם גרמני- יהודים בגרמניה לפני היטלר, מאת עמוס איילון עמ' 204
[3] שם- עמ' 205
[4] רקוויאם גרמני- יהודים בגרמניה לפני היטלר, מאת עמוס איילון עמ' 222
[5] שם- עמ' 206
[6] שם- עמ' 207
[7] בילדונג (בגרמנית: Bildung) הוא מונח בשפה ותרבות הגרמנית שמשמעו עיצוב עצמי בעזרת חינוך ותרבות
גבוהה. מושג הבילדונג היה מרכזי בקרב הבורגנות והאינטליגנציה הגרמניות במשך שנים רבות. תפיסת
הבילדונג רואה בחינוך לא רק שינון ולמידה אלא עיצוב האישיות של האדם בעזרת המטען התרבותי
והספרותי שמונחל לו על ידי הדורות הקודמים.
[8] "יהדות ונצרות ברייך השני" בעריכת אוריאל טל (1870-1914) תהליכים היסטוריים בדרך לטוטליטריות
הוצאת הספרים מגנס האוניברסיטה העברית ויד ושם. מבוא עמודים 2-3.
[9] מתוך מאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה. Source: Journal of Social History, spring 2010, Vol. 43, No. 3 (spring 2010), pp. 559-586
[10] מתוך מאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה.
עמ' 564.
[11] הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה.
עמ' 565
[12] מתוך מאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה.
עמ' 567-568
[13] מתוך מאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה.
עמ' 569
[14] מתוך מאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה.
עמ' 569-570
[15] מתוך מאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה.
עמ' 572
[16] שם- עמ' 574
[17] הספר: "מוות וזיכרונות בגרמניה במאה ה-19" מאת אנדראס קילן. יצא לאור בשנת 2006 בהוצאת
אוניברסיטת קיימברידג'. עמוד 112.
[18] מתוך מאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה.
עמ' 575.
[19] מתוך מאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה. עמ' 576
[20] שם- עמ' 581
[21] מתוך המאמר: הגישה ההיסטורית לצילום משפחות: מעמדות ויחידים במנצ'סטר ובליל 1850-1914
מאת: ניקול הודג'ינס- Nicole Hudgings אוניברסיטת בולטימור, דפוס אוניברסיטת אוקספורד אנגליה.
עמ' 582
[22] מאמר מאת: ישראל ברטל: בין יהודי גרמניה ליהודי מזרח אירופה מהספר: "זמן יהודי חדש, תרבות יהודית
בעידן חילוני- מבט אנציקלופדי" כרך ראשון: ההגות היהודית המודרנית; זיכרון, מיתוס והיסטוריה. הוצאת
כתר 2007. עמוד 296
